לאחר הפוגה קצרה – אנחנו חוזרים לעלילותיו של גזה ארפאד. חוץ מזה שגזה ארפאד מת, אז אנחנו חוזרים לבן שלו. אם אתם רוצים לדעת במה מדובר – ההקדמה נמצאת פה, וכל החלקים שפורסמו עד כה – פה.
בפרק הקודם ראינו את מעשיו האחרונים של גזה ארפאד, הדוכס של נייטרה. כעת, אנו ממשיכים עם בנו קלמאן. על מנת להקל על הקריאה, הנה עץ משפחה עם הזכרים החשובים בשושלתו של קלמאן המוזכרים בפרק זה. שימו לב: בשלב זה שושלת ארפאד מכילה כחמש מאות שלושים ושבעה אנשים בשם “בלה”:
קלמאן ארפאד לא היה אדם מאושר.
הוא מעולם לא התלונן על המומים הרבים שהאל בחר להטיל בו – גיבנת, ראיה שהלכה והתדרדרה, הרים על גבי הרים של קרובי משפחה שאפתניים… הוא מעולם לא התלונן. הוא לא אמר דבר כשסוכניו של אותו האל גררו את אמא שלו למרתפי האינקויזיציה כי התפללה בשפה הלא נכונה, או כאשר אביו שידך אותו לאישה שמעולם לא פגש ומעולם לא אהב. כשזו מתה, בחר לו אישה פשוטה מחצרו של אביו, כדי לא להראות ראוותן, וכשגם זו מתה – בחר לו את הבת של חברו, אציל זוטר מפולין.
למרות מגבלותיו הרבות, קלמאן השתדל תמיד למלא את חובותיו כאב, כבעל, כבן וכאציל. גם כאשר נשותיו לעגו לו מאחורי גבו. גם כאשר בנו גדל להיות תחמן בלתי נלאה. גם כאשר אביו שלח אותו לפרובינציה שכוחת אל ושורצת בפגאנים שלחופי הים השחור. הוא הלך, בדממה, ושלט על הבורים בשם אביו, הדוכס המהולל גזה ארפאד.
וכעת אותו האב התפגר והשאיר אותו, גיבן חולה וכמעט עיוור בן 37, בראש שלוש דוכסויות שמכסות חמישית משטחיה של הונגריה ומלחמה מטופשת לנהל כנגד איזה דוכס שהוא בכלל לא מכיר.
קלמאן מגיע לטרנסין בתחילת ספטמבר 1102 ונדרש מיד לענייני המלחמה שאביו החל כנגד הדוכס של פקס. מכיוון שהוא מרגיש שנוכחותו בשדה הקרב לא תעזור לאיש, קלמאן מניח לאחד מהרוזנים להוביל את החיילים שלו, וב-12 לספטמבר כוח של 7000 איש עולה על טירתו של הדוכס של פקס.
כאשר שליח מטעם כוחותיו מגיע לטרנסין באמצע חודש אוקטובר על מנת לבשר לקלמאן על כניעת הדוכס, הוא בקושי מצליח לראות כי עומד מולו אדם. מספר ימים לאחר לכתו של השליח, קלמאן מתעורר משינת בלהות, מדליק את הנר שלצד מיטתו ומגלה כי אינו מצליח לראות את הלהבה. הדוכס של נייטרה, אחד מהאנשים החזקים ביותר בהונגריה, היה כעת עיוור לחלוטין.
קלמאן מכתיב את תנאי הכניעה של הדוכס מפקס – נישול הדוכס מתוארו והעברתו לקלמאן – ושולח אותו דרומה. למרות הנצחון הזה, שמעניק לקלמאן יוקרה רבה, הוא אינו מרגיש שהשיג משהו: עוד כאב ראש שהוריש לו אביו, עוד דאגות על ראשו העיוור. לאחר מחשבה רבה, קלמאן מחליט לנסות ולהקל על עצמו, ומשדך את אחת מבנותיו, נערה שחורת שיער וגדולת חוטם בשם גיורגי,לאחד מחצרניו של הרוזן של פג’ר, אחד מהמחוזות של פקס. אולי ככה, עם כמה חברים בפקס, יהיה לו קל יותר לנהל את ארצותיו.
בינואר 1103 אותו הרוזן מכריז כי מאס בשלטונו של העיוור מטרנסין והוא כעת עצמאי. קלמאן נאנח בכבדות ותוהה מה הבת שלו עשתה הפעם. אלפיים חיילים נשלחים לפג’ר, ותוך מספר חודשים הרוזן הסורר מוחזר אל התלם.
ביולי 1103 קלמאן מחליט להקל על עצמו עוד יותר את ניהול ארצותיו, ומעביר את אולשיה ואולביה, אותן פרובינציות על גבול הים השחור שהיו בעבר בבעלותו, לידי יורשו קרולי בן ה-21. למרות גילו הצעיר, קרולי כבר הספיק להביא לעולם ארבעה בנים, שתי בנות וממזר אחד, והפך להיות אחד מהאנשים הנכלוליים ביותר שקלמאן פגש מעודו. קלמאן יודע שהילד הזה יירש אותו יום אחד, אבל מעדיף להרחיק אותו ככל האפשר מטרנסין.
שארית ימיו של קלמאן עוברים עליו בהחלטות פעוטות בנוגע לניהול הממלכה והוא מבלה את מרבית שעותיו בהכתבת צווים, מכתבים וחיבורים קצרים למשרתים שלו. בשאר הזמן, הוא דואג לחינוך ילדיו ושלל האחיות-למחצה שאביו השריץ עם נשותיו. ביוני 1105 מלאות 16 שנים לבנו השני, בלה, והוא משדך לו גרמניה מפרובנס בשם ברטה וממנה אותו למשרת המרשל שלו. שנה לאחר מכן, נולדת לקלמאן בת נוספת בשם אורסוליה.
בדצמבר 1107 מלאות 16 שנים לאבל ארפאד, בנו השלישי של קלמאן. הנער גודל ע”י נזירים מקומיים שהחדירו בו להט דתי מסויים, אולם העדר מוחלט של כישורים מיוחדים גורם לקלמאן להחליט לשמור אותו בחצר בטרנסין ולא להעניק לו אדמות או תארים. במקום, קלמאן משדך לו בחורה מצפון גרמניה בשם קלרה וממנה אותה למשרת אדונית המרגלים שלו.
קלמאן מכיר את חולשותיו שלו – הוא לא מצביא דגול או מנהיג מוצלח במיוחד, אבל הוא יודע היכן ומתי להשקיע את הכסף שלו. באפריל 1109 הוא מכריז על שיפוצים כללים לטירת ארפאד בטרנסין, שיהפכו אותה לאחת מהטירות הגדולות ביותר בהונגריה. יום אחד, הוא מהרהר בסתר ליבו – עוד יזכרו אותי כאדם שבנה את הטירה הגדולה של טרנסין. יום אחד יזכרו אותי בחיבה. הטירה מושלמת שנתיים לאחר מכן, בתאריך 1.1.1111 הסימבולי מאין כמוהו. עוד באותו היום קלמאן מניח את אבן הפינה לכנסיה גדולה שתיבנה בצמוד לטירה ותוקדש לאישטבן הקדוש, המלך הנוצרי הראשון של הונגריה.
ב-26 לינואר 1113 מגיעות לטרנסין חדשות רעות במיוחד – סלומון ארפאד, המלך המזדקן של הונגריה, נקלע לסכסוך חריף עם בלה ארפאד, אחיו של קלמאן. כעת, כוחותיו של המלך צרים על טירתו של בלה באוסטרבה ובלה מבקש מאחיו הבכור להתערב במערכה. קלמאן מגחך לעצמו באירוניה – הנה אחיו, הלוחם הדגול, חביבו של אביהם – הנה הוא בא להתחנן לעזרה בפני אחיו העיוור והנכה. צחוק הגורל!
בכל מקרה, השטחים בבעלותו של קלמאן מפוזרים מדי וכוחותיו של המלך חזקים מדי. הוא נותר ניטרלי בסכסוך, וטירת אוסטרבה נופלת באפריל. המלך חס על חייו של בלה ארפאד, והרוזן לשעבר וכל עשרת ילדיו מגיעים לטרנסין ונותרים בחצרו של קלמאן. אחד מבניו הצעירים יותר של בלה, בחור גבוה ומרשים בשם צ’אק, ממונה למשרת המרשל בצבאו הלא-ממש-מרשים של קלמאן.
החודשים הקרובים כוללים שורה של חתונות של שלל בניו ובנותיו של אחיו של קלמאן, ומרבית הכסף שמתקבל תמורת הכלות מועבר למען מפעל הבניה של הכנסיה הגדולה של טרנסין. ב-6 לאוגוסט 1114 מושלמת בניית הכנסיה.
השנים הבאות עוברות גם הן על מי מנוחות, ולבסוף, ב-4 לינואר 1116, קלמאן ארפאד מת בשנתו בגיל 49. מילותיו האחרונות, אשר הועלו על הכתב בידי אחד ממשרתיו בצהרי יום פטירתו, היו: “מעולם לא טענתי לגדולות. הייתי בן נאמן, שליט צדיק ונתין צייתן למלכי. אם יזכרו אותי בעתיד, יזכרו אותי אולי בשל המבנים אשר בניתי, ובשל הדברים אשר העלתי על הכתב. איני יודע כמה סבלנות תהא בעתיד לשומעים על דוכס פשוט מאחת מקצוות הארץ הנידחות, אולם מקווה אני שישפטו אותי לטובה אם יחליטו אכן לשמוע על קורותי.”
החדשות על מותו של אביו תפסו את קרולי ארפאד בעודו מתכונן ללכת לישון. במקום להכנס למיטתו, הגבר הקירח בן ה-33 נשאר ער כל הלילה וכתב הערות ביומנו. מולו, אנשים אמרו לו שהוא ניחן בתווי פניו הנאים של סבו אך ללא הנכויות של אביו. מאחורי גבו, הם כינו אותו קיגיו – נחש. מאחורי גבו, הם גם אמרו שהוא מהווה עלבון לכל הנחשים באשר הם.
בגיל 33, קרולי ארפאד, הדוכס החדש של נייטרה, פקס, וולאכיה וטרנסילבניה היה אדם נקמן, נכלולי, ספקן וחשדן. קרולי ידע שהוא אינו ממש מופת לשליט נוצרי טהור ותמים, אבל מעולם לא הרשה לעצמו להנות יותר מדי מההטבות שהגיעו עם המעמד והייחוס שלו. אחרי הכל, אם אתה משמין יותר מדי, אתה לא שם לב מי מתגנב מאחוריך עם סכין ביד. וכשאתה אדם כמו קרולי, אתה יודע שבמוקדם או במאוחר יעמוד שם מישהו עם סכין מאחורי הגב.
קרולי לקח לו אישה כמצוות אביו, וזו נפטרה לפני מספר שנים בתאונה מחרידה ומסתורית, לא לפני שילדה לו ארבעה בנים ובת. מנגד, הבת הדדנית להחריד שפגש בלילה סוער אחד העניקה לו בן ממזר שגדל בחצרו יחד עם שאר ילדיו. עכשיו, קרולי סחב את כל החבורה מאולביה הרחוקה שבמזרח הישר לטרנסין, טירת ארפאד העתיקה אשר במערב הונגריה.
כאשר קרולי מגיע לטרנסין הוא מגלה שאף אחד מאצילים שנשבעו אמונים לאביו וסבו לא ששים ממש לכופף את הברך גם בשבילו. שנות השלטון של אביו הגיבן והעיוור היו שלוות במיוחד, והרוזנים שלו הרשו לעצמם להשמין וליטול על עצמם סמכויות שחורגות בהחלט מהתפקידים הרשמיים שלהם. ובכן, יש שליט חדש בטרנסין, הוא חושב לעצמו, והוא הולך לשנות פה קצת את הדברים.
ראשית, קרולי מעביר את השליטה על אולשיה ואולביה אשר במזרח לבנו הבכור בלה. אלה ארצות שכוחות אל, קרות ורחוקות, אבל השליטה עליהן נעשתה מסורת ליורש לבית ארפאד, ומסורות הן דבר חשוב.
שנית, קרולי שולח לכל אחד מהרוזנים תחתיו מענק נדיב של חמישים מטבעות זהב – אם אי אפשר לקנות אותם במילים יפות, ובכן, כסף מדבר יותר טוב מכל אדם. לבסוף, על מנת למנוע תחרות בתוך בית ארפאד, קרולי משדך את ביתו הבכורה הדוויג ארפאד למטה ארפאד, הבן של לאזלו ארפאד אחי סבו והיורש העתידי של רוזנות ביהאר. אחרי הכל, מה זה קצת גילוי עריות בשביל להבטיח את הנאמנות של מתחרה פוטנציאלי על נכסי המשפחה?
נראה כי הסכומים ששלח לרוזנים שלו קנו את שתיקתם לעת עתה, והמוהר שקיבל על הדוויג כיסה את ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מכך. קרולי מרשה לעצמו להתרווח אחורה בכסאו ותוהה מה לעשות עם הארצות שעברו לו בירושה מאביו. אולם, הוא יזכה למעט מאוד מנוחה בחודשים הקרובים.
החדשות מגיעות אליו בשמיני לנובמבר 1116. סלומון ארפאד, המלך הזקן של הונגריה, מת סוף סוף לאחר מאבק ממושך עם מחלת השפעת. מאחר שלא הותיר אחריו אף ילד אחד, הכתר עבר לענף הבא במשפחה – אולם מכיוון שגם גזה וגם קלמאן כבר לא היו בין החיים – הכתר עבר כעת לידיו של קרולי ארפאד.
יחי קרולי הראשון, מלך הונגריה!
בפרק הבא: המלך קרולי ארפאד משכשך את רגליו בים האדריאטי ויוצא למסע צלב.