Arkham City הוא לא משחק על באטמן. הוא גם לא על הג’וקר או כל אחד משמיליון הנבלים האחרים שם. הוא אפילו לא משחק אקשן או התגנבות. לפחות, לא בעיקר. Arkham City הוא משחק שעוסק בסימני שאלה. לא כאלה קיומיים, אלא בכאלה שהם קטנים, ירוקים ומפתים. “היי!”,  יקרא לכם סימן שאלה מכל פינה (ובאמת מכל פינה). “עזבו את תושבי גותהאם, למי אכפת מהם. אני סימן שאלה ואני מחוץ להישג ידכם. נכון שאתם רוצים אותי, נכון?!”

ואתם רוצים אותם, הו, כמה שאתם רוצים אותם. טוב, אני לא יכול לדבר בשמכם, אבל את הזמן שלי ב-Arkham City, ביליתי באיסוף החידות של ה-Riddler יותר מאשר בכל פעילות אחרת. נכון, גם ב-Arkham Asylum היה להן חלק מרכזי, אבל ב-Arkham City זה החלק הכי חשוב במשחק. המרחבים הגדולים של העיר משאירים פתח לחידות מתוחכמות יותר, כאשר חידה אחת יכולה להיות פזורה על שטח די נרחב. וזה כיף גדול ומאוד ממכר.

אני מעדיף להימנע מלשאול את השאלה המתבקשת: האם זו הפואנטה של באטמן? אני לא חובב קומיקס מטורף, ואני לא נעלב בשם הדמות המיתולוגית כל עוד המשחק נותר מהנה. והוא מאוד מהנה. זהו המשחק הכי משחק-י (כן, זאת מילה) ששיחקתי בשנה האחרונה.

בין לבין המשימות של העלילה הראשית, זה די מענג פשוט להתעופף ברחבי Arkham. אם בבית המשוגעים של המשחק הקודם באטמן היה כלוא באזור די קטן, הפעם אתם חופשיים לטוס מגג לגג, וקשה להבין איך יכולנו אחרת.

בהמשכון הזה הכל גדול יותר ומתוחכם יותר, בדרך כלל לטובה. מערכת הלחימה היא עוד דוגמא לכך. היא מושלמת בעיניי. אני מתכנת במקצועי, ולא יכולתי שלא לחשוב על האתגר הטכני בפיתוח הכיסוח הסביבתי של באטמן. כל אגרוף הוא מסוגנן. לכל סידור אפשרי של אויבים מסביב לבאטמן יש לו את התגובה המושלמת. המשחק מצליח לשמור על איזון מושלם: ללחימה יש זרימה חלקה והיא פשוט יפהפייה לצפיה, אך זה עדיין מרגיש כאילו אתם עושים את הכל בעצמכם. זאת ועוד, המשחק עדיין מצליח לאתגר אתכם עם סוגי אויבים חדשים שמאלצים אתכם לצאת מהתבניות הרגילות שלכם וכך לשמור על עניין. שאפו.

לפעמים המשחק מנסה לבלוע יותר מדי בו זמנית. יש לבאטמן איזה מיליון גאדג’טים במשחק הזה – כל אלו שהופיעו במשחק הקודם, ועוד הרבה. רובם נותרו ללא שימוש אצלי, מלבד בחידות שדרשו שימוש בהם על מנת לפתור אותן. ב-Arkham Asylum לכל גאדג’ט היה את המקום והזמן שלו והרגיש כתוספת טבעית למשחק. כאן נדמה שזורקים עליכם המון חפצים רק לשם הכמות. אכן, אם יש ביקורת אחת שהופניתה כלפי המשחק והיא די נכונה, זה שהוא פחות מהודק מקודמו, והרבה יותר מפוזר. זה נכון, אמנם, אבל בהחלט נסבל.

הפיזור מתבטא גם בעלילת המשחק, ועל כך אף כתבנו כבר. במילותיי שלי רק אוסיף שהעלילה לא הצליחה לעניין אותי בכלל. יותר מדי דמויות, מעט מדי מהדילמות המוסריות שאופפות את סיפוריו של באטמן. הדיבוב וקטעי הקישור אמנם היו נהדרים, אבל כשאין קו אחיד לעלילה וכשהכתיבה קצת בינונית, התוצאה לא מרהיבה.

ועוד מילה קטנה על Catwoman. קשה לי להחליט אם היא מהווה תוספת ראויה למשחק או לא. מצד אחד, קשה שלא ליהנות מהסטייל שהעניקו המפתחים לדמות הזאת ומהתנועות החתוליות שהיא משלבת בקטעי הלחימה. מצד שני, זהו גיוון נחמד במשחק שהוא מגוון מספיק גם מבלי להחליף את הדמות הראשית, ובשורה התחתונה פחות כיף לשחק עם החתולה מאשר עם העטלף: יש לה פחות יכולות, פחות חידות לפתור, והרבה יותר מעצבן לנוע איתה במרחבי העיר. הממ, אז כנראה שכן החלטתי.

אני ממש לא רוצה לסיים את הביקורת הזו בנימה צורמת. אני ביליתי שעות על גבי שעות עם המשחק הזה ונהניתי מכל רגע. זה משחק שיש בו הכל. הוא נגיש, חכם ועמוס בכל טוב. אתם יכולים לעבור אותו ביעף או להתעמק בו ימים על גבי ימים. אני מתלבט אם לומר שזהו הדבר הכי טוב שדמותו של באטמן הופיעה בו, מבין כל המדיות האפשריות. אבל כן, יש מצב. כריסטופר נולאן, תורך.