זה לקח לי הרבה זמן. אחרי הכל, חיכיתי קודם עד שהמחשב החדש יגיע אלי הביתה, ואז רציתי לסיים עם ה- Orange Box, ואז התנתקתי מהמחשב בצורה כפויה למשך שבוע… אבל היום, סוף כל סוף, סיימתי את BioShock.

אני לא בטוח מה אני יכול להגיד על המשחק הזה שלא אמרו כבר בהרבה מקומות אחרים. אני מסכים עם הקונצנזוס הגלובלי של "OMGאיזהמשחקענק" שמשתקף מכל אתר משחקים תחת השמש. אני גם מסכים עם הדעה הרווחת על כך ששלבי הסיום כיפיים קצת (אבל ממש קצת) פחות (ברגע שהדמות שלכם נהיית חזקה מספיק, כל דבר אחר במשחק מלחיץ אתכם הרבה פחות) ושהבחירה המוסרית שאתם נאלצים לבצע במהלך המשחק היא די בדיחה מכיוון שהיא חסרת השלכות כמעט לחלוטין. ובכל זאת, הייתי מוכרח לכתוב על המשחק הזה (אל תדאגו, אין כאן ספוילרים).

הייתי מוכרח לעשות את זה, כי בשבועות האחרונים בהם שיחקתי במשחק, הוא התקדם בהדרגה ממשהו שאני משחק בו שעה פעם ביומיים או שלושה, למשחק שאני מנסה לארגן את הלו"ז שלי כך שאני אגיע לסיום שלו כמה שיותר מהר. האווירה של Rapture (העיר התת-מימית עם התושבים המעוותים בה מתרחש המשחק – אבל כבר שמעתם את זה, נכון?) כל כך אמינה ומועברת בצורה כל כך טובה, עד שהיא נשארה לי בראש גם הרבה מאוד זמן אחרי שקמתי מהמחשב והלכתי לעשות דברים אחרים. בכל פעם שהייתי משתעמם ליותר מדקה בדיון כלשהו בעבודה, הייתי שומע את הפרסומות המזעזעות של ה- Gatherer's Garden בראש ("My Daddy is smarter than Einstein! Stronger than Hercules!"). למעשה, Rapture לא נעצרה שם – היא גם דלפה לאנשים הסמוכים אלי, שנאלצו לסבול אותי מפטפט על המשחק ללא הפסקה. זה היה קיצוני מספיק בשביל לגרום לחברה שלי למלמל "Look Mr. Bubbles, it's an angel!" גם מבלי שהיא התקרבה למשחק.

יכולתי לצפות לסימפטומים האלה. בכל ביקורת שקראתי שיבחו את האווירה של המשחק, ודיברו על כמה ש- Rapture היא מקום חי ונושם. מה שקצת יותר הפתיע אותי זה עד כמה המשק הזה היה מתיש. במובן הטוב של המילה, אולי, אבל בכל זאת מתיש.

לא תמיד BioShock הוא משחק מפחיד. יש נקודות שבהן הוא מתאמץ יותר להקפיץ את השחקן המסכן, ויש נקודות שבהן הוא לוקח צעד לאחור ונוקט באווירה רגועה יחסית. אבל הוא תמיד מטריד. Rapture היא מקום נוראי ומעוות, והיא תמיד יצרה תחושה של קריפיות ברמה כזו או אחרת.

הבעיה היא שבניגוד למשחקי אימה אחרים (Silent Hill קופץ לי לראש) – אפילו הסוג של הקריפיות שהמשחק משרה על השחקן לא נשאר סטטי. במשחקי אימה טיפוסיים – המיקום של כל מסך הוא שונה, אבל האווירה והרגשות שהמשחק מעורר אצל השחקן נשארים קבועים, פחות או יותר. ב- BioShock, לעומת זאת, הרמת הגבה ומלמולי ה"מה לעזאזל?!" שסיננתי מתחת לשפם התאורטי שלי בנקודה אחת במשחק היו שונים לחלוטין מתחושת האימה שהמשחק השרה עלי בנקודה אחרת שלו. בשורה התחתונה, המשחק עובד על טווח רחב של רגשות (רובם לא נעימים, כן?) שיש לשחקן התמים, וסוחט את כולם בצורה די מרשימה. וזה מתיש. העובדה שאתם לא יודעים בדיוק למה לצפות בכל פעם סוחטת אתכם הרבה יותר מסתם משחק שמפחיד כמעט באותה הצורה לכל האורך שלו. אבל מעייף או לא, זה לא שינה הרבה בטווח הארוך. גם כשהייתי מותש, הסקרנות הניעה אותי הלאה – ובכל זאת חזרתי למשחק בכל צ'אנס שהיה לי לשבת על המחשב.

החודשים האחרונים היו טובים במיוחד לגיימרים בעלי מחשב אישי, ולמרות האיכות הלא-קטנה של המשחקים שיצאו לאחרונה – BioShock עדיין בולט בתור מנצח ברור. זה משחק מדהים, מנקודת הפתיחה ועד סרט הסיום (לא כולל), וקשה לי לחשוב על משהו שיש לו סיכוי להתקרב לחוויה בחודשים הקרובים.

יאללה, עכשיו – אחרי שסיימנו עם זה, אני צריך לקנות את Crysis. איפה מוצאים את זה הכי בזול, תגידו לי?