הקדמה (למי שבכלל לא יודע במה מדובר), החלק הקודם (למי שלא זוכר מה יש לקרולי לחפש באיבריה), כל שאר החלקים (למי שמתחשק לו עכשיו לקרוא כמה עשרות אלפי מילים שעוסקות בתככים בינלאומיים וקיורטוש).

ארבעת אלפים הצלבנים של קרולי ארפאד נוחתים במחוז קסטליון שבמזרח איבריה בחג המולד של תחילת שנת 1125. מרבית כוחותיו של האמיר מטולדו מרוכזים בצפון, במאבק באנגלים, וחודשיים לאחר נחיתתם של הצלבנים הם מביסים את המוסלמים בקסטליון ופונים לעבר מחוז טרגונה, אשר נופל ביוני. קרולי ממנה את אחד מקרובי משפחתו הרחוקים, בחור בשם ברטהולד ארפאד לרוזן של שתי הפרובינציות הללו. בינתיים, לוחמים משלל ממלכות אירופה מציעים את שירותיהם לכתר ההונגרי ונשלחים לתגבר את כוחותיו המדלדלים של קרולי באיבריה.

(הפרובינציות החדשות, בכחול).

בעודו מפנה את כוחותיו דרומה לעבר העיר ולנסיה אשר בשליטת האמיר מטולדו, מגיעה לקרולי ארפאד חדשה נוספת מהונגריה – אשתו מרי נראתה כשהיא מפלרטטת עם אחד מהחצרנים. בדרך כלל, קרולי היה מסתפק בעונש פעוט לאשתו או לבחור, אבל הפעם זה שונה. המחזר היה לא אחר מאשר ערבי בשם מוזאפאראדין אשר הסתנן לחצר המלוכה ההונגרית לאחר כיבוש איי המיורקאס. קרולי לא הולך לתת למוסלמי להנות מגופה של אשתו, לא כאשר הוא נלחם במוסלמים ומסכן את נפשו בצד השני של העולם. הוא מורה להגלות את המוסלמי רחוק מהונגריה.

תגבורת של אלפיים לוחמים מגיעה לאיבריה לקראת סוף שנת 1125, וקרולי מצליח להוציא את פרובינציות ולנסיה ולה-מנשה משליטתו של האמיר מטולדו. ברגע זה, קרולי ניצב בפני דילמה. האצילים של הונגריה יודעים שקרולי יצא למסע הצלב מתוך רצון להרוויח ממנו ולא מתוך קנאות דתית, והוא יודע שהוא לא הולך לתת לאף אחד מהם להנות מפרות כיבושיו באיבריה אם הוא רוצה לשמור על כסאו. לכן, קרולי מחליט על פשרה – הוא יתן לערבים השולטים במחוזות הללו לשמור על כסאותיהם – לפחות בטווח הקצר – אם יסכימו לכופף לו את הברך ולהתנצר בעתיד. אולי עוד כמה שנים יחליף אותם באצילים הונגרים או אפילו בספרדים. כרגע, זה מספיק.

הראשון להכנע הוא השיח’ של ולנסיה ולה-מנשה. הוא נשאר על כסאו, ומצרף את כוחותיו לאלו של הצלבנים.

בסוף אפריל 1126, כוחות הצלבנים פולשים למחוז דניה שמדרום לולנסיה. דניה נכנעת חודש לאחר מכן וגם השיח’ שלה מסכים להכנע לכוחות הצלבנים. כעת, קרולי מפנה את כוחותיו מערבה, לעבר האדות אשר בשליטתו הישירה של האמיר מטולדו.

המוסלמים של פרובינציית אלמנסה נכנעים בתחילת אוגוסט ולוחמיו שיכורי הכוח של קרולי דוחפים מערבה, אל תוך קלטרווה. בינתיים, בהונגריה, כמה אצילים זוטרים מתקוממים על מדיניות ניצור-המוסלמים של קרולי ומורדים בכתר. הם מוחזרים תוך כמה חודשים אל התלם.

קלטרווה נופלת באוקטובר, ומשלוח נוסף של אבירים מהונגריה נוחת באיבריה מספר ימים לאחר מכן. מעודד מרצף נצחונותיו, קרולי מאחד את כוחותיו לכדי צבא גדול אחד ויוצא לכבוש את מולינה, מקום מושבו של האמיר של טולדו.  מולינה נופלת ב-25 לינואר 1127 ומשתה גדול נערך הן במחנה המצור של קרולי והן בטירתו אשר בפרסבורג.

כבול בשלשלאות, זקנו מרוט ובגדיו קרועים, האמיר מטולדו מובל בפני קרולי. לאחר התלבטות קצרה, קרולי מחליט להשאירו על כיסאו כשליט בובה בתמורה להתנצרותו בחמש השנים הקרובות. הוא יודע שהאדמה הזו שייכת לאצילים הספרדים, אבל אלו נמלטו לפני כמה עשורים בצרפת ונהנים ממשרות נוחות באקויטניה ופרובאנס ולא ממהרים במיוחד לחזור לארץ מלאה במוסלמים. הוא יודע גם שהאצילים שלו ירצו לחלק ביניהם את איבריה, אבל… ובכן, הוא מעדיף להתמודד עם אריה אחד כלוא מאשר עם חבורה של זאבים. האמיר של טולדו הוא אולי מוסלמי, אבל הוא עדיף על כמה מהאצילים ההונגרים.

קרולי מכריח את האמיר לחתום על הסכם הכניעה-וניצור שעברו חלק ניכר מנתיניו ונותן למוסלמי המסכן לשמור על כסאו, אולם כל אמירות טולדו נתונה כעת לשליטת הכתר ההונגרי, ואיתה למעשה כמעט ושליש מחצי האי האיברי.

בכחול – איבריה ההונגרית.

אולם – אין רע בלי טוב. בעודו יושב בארמונו של האמיר-לשעבר מטולדו וסועד את ליבו, מגיעות לקרולי החדשות הקשות – בנו הבכור ויורשו בלה, זה אשר הכריח אותו לצאת למסע הצלב, מת מפצע שספג במהלך המצור על מולינה. הוא השאיר אחריו ארבעה ילדים, וביניהם גרגלי ארפאד, הדוכס מטרנסילבניה שהיה לא יותר מילד בן שש וכעת גם יורשו הישיר של קרולי.

קרולי לא רצה לחשוב על ההשלכות של זה. לא היו לו שום תוכניות למות בקרוב, אולם אלה זמנים מסוכנים, וקרולי לא רצה להשאיר את ממלכתו הנרחבת בידי תינוק בן שש שמעולם לא פגש ולא היה ערב לחינוכו. לאחר הרהורים עמוקים בעניין, קרולי מחליט לשנות את חוקי הירושה ההונגרים. כעת, במקום שהירושה תעבור לבן הבכור ואם זה מת – לבנו, יהיה כעת היורש אחיו הצעיר של האח הבכור, אם זה מת לפני שהספיק לרשת את כתר הונגריה.

בתחילת מרץ 1127 קרולי שולח כוח של אבירים לחצרו של הדוכס מאונגבאר, זה אשר מרד בו בעבר ונותר על כסאו. קרולי ארפאד לא שוכח עלבון, ומורה על אנשיו לאסור את הדוכס ולהעביר את ארצותיו לבנו השני, בוריס ארפאד. כעת, לא רק שבוריס הוא השליט של אחת מהארצות הפוריות ביותר בהונגריה, הוא גם יורשו הישיר.

אבל גרגלי ארפאד – או לפחות – אמא שלו ריקסה ד’אנז’ו– לא הולכים לעבור על זה בשתיקה. בסוף אפריל 1127 דוכסות טרנסילבניה מורדת במלך ומכריזה על עצמאותה. בעוד קרולי מפנה את כוחותיו צפונה לכיוון ברצלונה, כוח של ששת אלפים לוחמים הונגרים נשלח מזרחה בשביל להחזיר את טרנסילבניה אל התלם.

כוחותיו של קרולי נוחלים הצלחה בכל החזיתות עד סופה של אותה שנה – טרנסילבניה מוחזרת אל התלם והאמיר מטולדו – שהתנצר סוף סוף- אף עוזר לשחרר כמה פרובינציות ספרדיות מידי חבריו לשעבר המוסלמים. באמצע פברואר 1128, ערב חתונתו של היורש של הדוכס מטולדו לאחת מקרובותיו של קרולי ארפאד – הולכים ומתהווים גבולות בין הממלכה ההונגרית באיבריה לחברתה הפולנית, אשר הצליחה לשחרר את העיר בורגוס וכמה מחוזות סביבה בצפון-מערב איבריה.

אבל לא יכול להיות שלום בין נוצרים וכופרים, ובסוף יוני 1128 כוח של שמונת אלפים הונגרים פולש לאיזור ברצלונה, שנותרה מובלעת מוסלמית אחרונה במערב איבריה. המחוז נופל בסוף אוגוסט, וקרולי ממשיך צפונה לעבר אמפוריאס, שנופלת בנובמבר. בדצמבר, קרולי מפנה את כוחותיו מערבה לכיוון סרגוסה, הנמצאת בשליטתו של השיח’ של קורדובה.

בסרגוסה, קרולי מגלה כי הטירה המקומית מבוצרת בצורה יוצאת דופן והמצור נמשך הרבה יותר זמן משצפה. השבועות חולפים, ובאמצע פברואר קרולי חושב שהוא מגלה פירצה בהגנותיהם של המוסלמים. קרולי מורה על תקיפה ורואה כיצד כוחותיו חודרים אל תוך המצודה וכובשים אותה מבפנים. הטירה נופלת, אולם כאשר קרולי חולף מבעד לשער של המצודה הכבושה על סוסו האמיץ, בידיו צלב עץ גדול, קופץ עליו מתנקש מוסלמי מתוך ערימה של קש ונועץ סכין בין צלעותיו.

אי שם בפרסבורג שבהונגריה אשתו של קרולי יולדת לו בן נוסף, תינוק בריא בשם לאיוש. הוא לעולם לא יזכה לראות את הילד. בסוף פברואר של שנת 1129, בגיל 47, המלך קרולי הראשון נכנע לפציעתו ומת. המלך שהיה שנוא על ידי אציליו והפך בערוב ימיו לצלבן בעל-כורחו זכה למשמר כבוד שנשא את גופתו כל הדרך לולנסיה ושט עימו חזרה להונגריה. עצמותיו נקברו ליד אלו של אביו בכנסיית אישטבאן הקדוש בטרנסין. שנים לאחר מכן, לאחר שהתבססה האגדה של המלך נושא-הצלב שנרצח בידי מתנקש שפל, הוכן לכבודו פסל המנציח את קרולי ארפאד ברגעיו האחרונים והוצב באחת מכיכרות פרסבורג.

בסרגוסה, בנו השני של קרולי, המלך בוריס הראשון ארפאד נוטל את כתרו של אביו ונשבע להמשיך במסע הצלב. בגיל 28, בוריס ארפאד הוא גבר פזיז ותאוותן, אשר ירש את מוחו הנכלולי של אביו וחישל אותו בתחושת חשיבות עצמית והיבריס. אשתו, ספרדיה בשם אינס דה לאון, העניקה לו יורש בשם קריסטוף ושתי בנות בשם אטל ומאיור. כעת, הוא נשבע לנקום את מותו של אביו ולגרש את המוסלמים מעל אדמת איבריה.

לאחר מצור ממושך, השליט של קורדובה נכנע לבסוף ב-18 לאוגוסט 1129 ומכפיף את אדמותיו לכתר ההונגרי. אדמות הכתר באיבריה משתרעות כעת מחוף הים של העיר ברצלונה ועד לאיזור לאון שבצפון מערב חצי האי, ובנוסף גם בעיר ליסבון אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי. אבל זה לא מספיק לבוריס. הוא צריך לבסס את שלטונו, להראות למוסלמים של איבריה ולאצילים הנחשים שבהונגריה כי הוא פה כדי להשאר.

בראשון לספטמבר 1129 בוריס מכריז על הקמתה מחדש של ממלכת אראגון, ועונד לראשו את הכתר הכפול של הונגריה ואראגון.

כעת, ללא אף חזית פתוחה, בוריס מתפנה לעבור על המסמכים שהשאיר אחריו אביו לפני מותו. מה שהוא מוצא שם עולה על חלומותיו הפרועים ביותר: אביו, הנחש הגדול, הותיר אחריו ערימה של מסמכים הקושרים את שושלת ארפאד לעשרות בתי מלוכה קטנים וגדולים – באיבריה, בפולין, בגרמניה ובבלקן – אולי הוא קיווה לעשות בהם שימוש לפני שהלך למות באיבריה, אבל זה לא משנה. האל הועיד את הכיבושים האלה לבוריס ארפאד. הייתה לו עליה מוצדקת לנכס לעצמו מאות נחלות באירופה.

הראשונות ליפול היו שתי פרובינציות קרואטיות שמרדו במלך הקרואטי – בוריס הכריז שהמסדרון שאביו פתח לים התיכון היה צר מדי, ונתון לגחמותיהם של האצילים הקרואטים – הגיע הזמן להרחיב אותו. בראשון לנובמבר 1129 בוריס שולח כוח של עשרת אלפים חיילים למחוז רגוסה, מקום מושבו של הארכיבישוף של דיוקלאה. באמצע ינואר של שנת 1130 הפרובינציה נופלת, ומסדרון נוסף לים נפתח.

בוריס מרגיש שיכור מכוח. הנה, עם המסמכים שהותיר לו אביו – הוא יכול לפלוש לאן שירצה! מי יעמוד בפני צבאותיו של בוריס ארפאד האדיר, המלך של הונגריה ואראגון? כמה ימים לאחר כיבוש רגוסה מגיעות לבוריס החדשות כי המלך של קרואטיה יצא למסע צלב כושל כנגד המוסלמים היושבים במערב אפריקה ונחל כישלון חרוץ. למעשה – ארצותיו באירופה נכבשו על ידי מוסלמים ממערב אפריקה הקוראים לעצמם אלמוראביטון. זו הייתה שעת חולשה מצד המלך הקרואטי, ובוריס החליט לנצל אותה. בתחילת פברואר פולשים כוחותיו של בוריס למה שנשאר מקרואטיה ומפילים את המלך מכסאו. הפרובינציה האחרונה נכנעת  בתחילת אפריל, ובוריס מוסיף כתר נוסף לראשו.

(הונגריה, הרכישות החדשות באדום).

שבועיים לאחר נפילת קרואטיה מגיע לבוריס שליח רשמי מהאפיפיור גרגוריוס. האפיפיור, נחרד ממעשי האיבה האחרונים של נוצרים כנגד נוצרים, הכריז על “פקס דאי"", או שלום האלוהים – הוא אוסר על הנוצרים להרים זה על זה חרב כל עוד המוסלמים לא גורשו מאירופה וארץ הקודש.

בוריס רואה את זה כסימן מהאל. הנה, האפיפיור התיר למלך בוריס הראשון, הבלתי מנוצח, לשחרר את הרסן כנגד הכופרים. והנה, המוראביטון יושבים ממש על גבולותיו בקרואטיה ואפילו באיבריה – הוא יכול להביס אותם בשתי חזיתות ולשחרר עוד שטחים למען עצמו. אחרי הכל, הוא ניצח את כולם עד עכשיו – מי יעמוד בפניו?

המלחמה מוכרזת בראשון לאוגוסט 1130, בעוד בוריס מפקח על הלחימה באופן אישי בקרואטיה, כוח של שנים עשר אלף לוחמים בפיקודו של הדוכס מטולדו נשלח להלחם במוראביטון באיבריה. הנצחון נראה ודאי.

בעודו יושב באוהלו בקרואטיה, מגיעות לבוריס חדשות מוזרות במיוחד. שני גברים משופמים הנושאים את סמל הנשר השחור של מלך גרמניה מוסרים לו כי התגלו מסמכים הקושרים את גורלו של בנו, קריסטוף בן התשע, למחוז סלוקאס אשר בצפון איטליה, אשר נמצאת בשטחי הממלכה הגרמנית. בוריס מבין שאחד התמרונים שאביו עשה על מנת לאפשר לו לטעון לכתר כזה או אחר הוביל לכך שקריסטוף ירש את תואר הרוזן של סלוקאס – אולם הוא בהחלט לא מרוצה. שני החיילים לא מותירים לו ברירה – הוא שולח את בנו בן התשע, יורשו היחיד, להיות השליט של ארץ זרה שמעולם לא הכיר. רק אלוהים יודע מה יקרה לו שם ומי יגדל אותו.

בכל מקרה, המלחמה נמשכת עד חג המולד של שנת 1131. המוסלמים, הרחוקים מבתיהם אי שם במערב אפריקה, מציבים התנגדות מעטה ביותר בפני כוחותיו של בוריס באירופה והפרובינציות נופלות בזו אחר זו. ב-13 בינואר, בוריס ארפאד נותר השליט של שתי ממלכות – אחת שנמתחת מהים השחור ועד התיכון, והשניה מהתיכון ועד האטלנטי.

אלה היו השנים הטובות.

ב-25 לפברואר 1131, בוריס ארפאד עולה לחדר של בתו הבכורה, אטל, כדי לדרוש לשלומה. כשהוא פותח את הדלת, ליבו שוקע בקרבו. הילדה, בת תשע שנים בלבד, שוכבת במיטתה כשגרונה פתוח לרווחה, דמה ניגר לאיטו על הסדינים, צובע אותם באדום ושחור.

זה לא קורה לו. בוריס לוקח צעד אחד לתוך החדר. ועוד צעד. ובצעד השלישי רגליו נכנעות והוא נופל על ברכיו על יד מיטתה. ובעוד הוא נוטל את כף ידה הקרה בין שתי כפות ידיו הוא שומע רחש מאחוריו, ומסובב לאט את ראשו.אדם בברדס חום מביט בו, זקנו המאפיר מוכתם בדמה של המתה. בידו הימנית הוא אוחז פגיון מדמם.

בוריס מזנק לרגליו בדיוק כשהמתנקש מניף את הלהב מלמעלה, ומצליח לתפוס בפרק ידו הימנית, להבו של הפגיון סנטימטרים ספורים מראשו. בוריס לוחץ על פרק כף היד של האיש, וכשהוא מסרב לשמוט את הפגיון, נושך בחוזקה את זרועו. העור והבשר נכנעים לבסוף ופיו של בוריס מתמלא בדם בשעה שהמתנקש פולט זעקת כאב ומפיל את הלהב.

בוריס בועט את הלהב מתחת למיטתה של אטל ומטיל את אגרופו בכל כוחו אל תוך פרצופו של המתנקש. האיש מתנדנד ונופל על ברכיו. בוריס רוכן מעליו, ידיו שלוחות כדי לחנוק את הרוצח אך נעצרות מילימטרים ספורים מגרונו כאשר הוא מרגיש כאב חד ברגלו הימנית. המתנקש שלף מבין גלימותיו פגיון נוסף ונעץ אותו בירכו של בוריס.

בוריס מתמוטט. המתנקש נעמד על רגליו ובורח. דמו של המלך בוריס ארפאד ניגר מירכו. עיניו מפלבלות מעלה, מעיו משתחררים. הימים הרעים התחילו.

בפרק הבא: שנות העוצרות של אינס דה לאון.