בסופו של דבר, גם גיימר התייחסו לטיזר הדרמטי של Duke Nukem Forever, והעלו אותו לאתר. הגדיל לעשות אלעד קפלן, וכתב טור שלם שמתייחס ל- Duke Nukem Forever, וטען, בפשטות, "מי צריך אותו?".

אני לא מסכים – לא עם הנקודה המרכזית שלו, ולא עם הרבה מהנקודות הקטנות שהוא עובר בהן בדרך. אני לא כזה אופטימי לגבי גורלו של Duke Nukem Forever, אבל קשה לי להסכים עם הטענה שתעשיית המשחקים התפתחה מדי בשביל הדוכס.

בואו ונסתכל על מקרה אחר: השנה היא 2001. חברה קרואטית קטנה מוציאה משחק שהיה בפיתוח מאז 1996. קוראים לו Serious Sam, והוא דוגל בהרג חסר-מעצורים של עשרות מפלצות טיפשות. זה עבד. גיימספוט בחרו בו בתור "משחק השנה", IGN בחרו בו בתור "הפתעת השנה", והציון הממוצע שלו היה מכובד למדי.

אבל מה קרה בינתיים? ב- 1998, הגיח הבחור הממושקף גורדון פרימן לחיינו. אותו בחור שהיום, לטענת אלעד קפלן, הוא גיבור הגיימרים הבלתי מעורער. גורדון תפס אותנו בהפתעה מוחלטת. הוא לימד אותנו מה ז'אנר משחקי הפעולה בגוף ראשון יכול להיות. הוא לימד אותנו איך מספרים סיפור ומשלבים אותו בצורה מוצלחת בתוך משחק. הוא לימד אותנו עד כמה עמוק יכול להיות עולם של משחק מחשב. בתחילת המאה ה- 21, נראה היה שמשחקי מחשב סוף כל סוף קלטו את המסרים של גורדון, ותעשיית משחקי הפעולה התחילה להפגין הערצה בצורה הכי טבעית עבורה: חיקוי.

בין בליל המשחקים שיצאו בתחילת שנות האלפיים, Serious Sam היה עוף מוזר. הוא סירב להתייחס לקיומו של Half Life. הוא החליט לעשות את השטיק המיושן שלו, אבל לתבל אותו במספיק הומור ומודעות עצמית בשביל למשוך גם את הקהל הבוגר יותר לאוסף של חיסולים מהירים ומטופשים. ולמי השוו את Serious Sam, באותה התקופה? נכון, Duke Nukem. עד כדי כך, שבגרסת ה- Xbox של Serious Sam, החליטו להוריד לו את משקפי השמש כדי לעשות אותם פחות דומים.

אין צורך להיות קריר. להגיד שתעשיית המשחקים התפתחה, ולכן אין לנו מקום לשטויות של Duke Nukem, זה כמו להגיד שתעשיית הקולנוע התפתחה, ולכן אין בה מקום לסרטי אקשן מופרכים ומטופשים. ובכל זאת – השנה קיבלנו את Shoot 'Em Up המופרך והכיפי. אם תעשיית הקולנוע מסוגלת לקבל, גם היום, את קלייב אוון מנהל קרב יריות בשעה שהוא צונח ממטוס – תעשיית המשחקים מסוגלת לקבל את Duke Nukem. חוץ מזה, צריך שמישהו יראה לחבר'ה מ- Crysis איך באמת מטפלים בחייזרים.