טוב, זיירמן ביקש ממני כ"כ יפה, וגם הבטיח לכם פוסט שלי, אז לא יכולתי לסרב. הנה סיכום השנה מנק' מבטו של מישהו שפעם היה גיימר, והיום בעיקר מסתובב ליד גיימרים.

1. אפס סימני פיסוק

אני לא בטוח מתי היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי ביאצי, אבל אני חושב שזה היה כשזיירמן שלח לי לינק לביקורת שלו על הקופסא הכתומה. אז צפיתי בביקורת שלו, וחשבתי לעצמי "מצחיק, הבחור," אבל הוא לא השאיר עלי רושם מעבר לזה. שבוע אח"כ, זיירמן שלח לי לינק לביקורת החדשה שלו. שוב – צפיתי ונהניתי. לביקורת שלו בשבוע שלאחר מכן כבר הגעתי ללא עזרתו של זיירמן (אם כי גם לא ממש לבד שמתי לב ש–joystiq גם הם מלנקקים לביקורות שלו), ואז פתאום הבנתי ש-Zero Punctuation הוא אולי הדבר הכי מגניב שהגיע לעולם משחקי המחשב מאז… הדבר המגניב ההוא שבא לפניו. הדרך של יאצי (או בן קרושואו, כפי שבוודאי מכירות אותו רשויות ההגירה של אוסטרליה) לבקר משחקים עם סוג-של-אבל-לא-ממש ביקורות וידאו, שמצד אחד מתובלות בהמון הומור בריטי יבש, שנינות ומשחקי מילים, ומצד שני מלוות במצגות פשוטות אבל עמוסות בדיחות ויזואליות, שמחיבות אותך לצפות בכל ביקורת שלו לפחות פעמיים או שלוש לפני שאתה קולט את כל מה שיש בה, הופכת את הביקורות שלו לסוג של יצירות אומנות.

אבל מה שבאמת מרשים אותי אצל יאצי (חוץ מהיכולת שלו לירות מילים מהפה בקצב של משהו-שהוא-כמו-מכונת-ירייה-אבל-מצחיק-כי-אני-מתעצל-לחשוב-על-אנלוגיה-מתאימה, במבטא בריטי, ועדיין להשאר מובן לחלוטין) זה שהוא אולי מבקר המשחקים הכי ממורמר וסרקסטי שאני מכיר, אבל הביקורות שלו לא מעבירות את התחושה שהוא עושה את זה רק בשביל לצאת מגניב, או בשביל למלא איזו נישה חסרה באינטרנט, אלא כי ככה באמת הוא מרגיש. הוא מכיר טוב מאוד את העולם שהוא מסקר, הוא יודע מה האלמנטים שעובדים במשחקי מחשב (ובעיקר מהם האלמנטים שלא עובדים) והוא לא נכנע להייפ. ואלוהים, זה כל-כך כיף לצפות בהן.

יאצי החל לבקר עבור Escapist Magazine באמצע אוגוסט השנה, והעלה כל שבוע ביקורת (עם הפסקה באמצע לתיאור הביקור שלו במשרדי Valve), אבל מאז הביקורת שלו על Mass Effect ב-19 בדצמבר נעלמו עקבותיו. איכה, יאצי? אנחנו מתגעגעים אליך, ויש יותר מדי משחקים שאני עדיין לא יודע עד כמה הם גרועים.

אגב, הנה שתי הביקורות שהוא העלה ליוטיוב, שגרמו ל-Escapist Magazine להציע לו לעבוד אצלם.

2. Prince of Persia

ביולי 2007 סיימתי את הלימודים שלי וחזרתי הביתה, לאוכל של אמא, לאוטו צמוד, לטלוויזיה בכבלים, למערכת קולנוע ביתי ולמחשב המשפחתי, שביחס ללפטופ איתו ביליתי את רוב ימי בשנים האחרונות, היה מכונת משחקים אימתנית. כל מה שנשאר לי כדי לסיים את החובות שלי לאוניברסיטה ולהיות זכאי לתואר מהנדס הוא לכתוב את הדו"ח הסופי על הפרויקט המסכם שלי, עניין של כשבוע עבודה, ולהגיש אותו למנחה שלי, ואז אוכל לנוח. הדו"ח נחת בתאו של המנחה המדובר בסוף נובמבר של אותה שנה. הסיבות שלקח לי קצת יותר מ-4 חודשים לעשות עבודה של שבוע הן כדלקמן:

א. אני עצלן.

ב. זהו, בעצם.

כעצלן מדופלם, השתמשתי בכל הידע שצברתי ב-4 שנות לימודים אקדמאיים איך לדחות עבודה עד לרגע האחרון, ואז לבקש הארכה, ולדחות את העבודה עד לרגע האחרון של ההארכה. בין הדברים שהכי עזרו לי לא להגיש את הדו"ח היתה טרילוגית "הנסיך הפרסי". למרות ששלושת המשחקים, כל אחד בדרכו, היו רחוקים מלהיות מושלמים, זו היתה בסה"כ חוויית המשחק הכי מהנה מזה הרבה זמן. את שאר הרשמים שלי מהמשחק בטרילוגיה תוכלו לקרוא כאן.

3. Guitar Hero

לקראת מסיבת יום ההולדת שלי, חיפשתי דרכים לשעשע את האורחים. אז הרמתי טלפון לארז, חבר טוב וסגן עורך אתר ערוץ ויגיימס, ותהיתי אם הוא יוכל להביא איתו את ה-wii שלו, קונסולה שבהחלט לא נמצאת בחזית הטכנולוגית, אבל אין עליה כמוקד משיכה במסיבות. של חנונים, that is. מסיבות כאלו ואחרות, לא עלה בידי ארז להביא את ה-wii עמו, אבל הוא הבטיח להביא את שלישיית משחקי Guitar Hero, בתוספת שתי גיטרות. במקרה, בשבוע שקדם למסיבה יצאה הכתבה הזאת של עינת חורשי ב-nrg, ובארה"ב יצא הפרק של סאות' פארק, Guitar Queer-o (פרק נפלא, אבל לא מופתי כמו Make Love, Not Warcraft), כך שהשבוע הזה היה בסימן Guitar Hero, וזה לא תרם להנמכת הציפיות שלי מהמשחק.

באופן מפתיע, הציפיות שלי לא התבדו. Guitar Hero התגלה כאחת הדרכים המהנות ביותר להשתמש בפלייסטיישן. מהשניה בה שמתי עלי את רצועת הגיטרה עד שאחד מהחוגגים האחרים תלש אותה מידי, לא יכולתי למחוק את החיוך מהפרצוף. עם הזמן, החיוך שכך, אבל הכיף בהחלט נשאר.

עד היום, בכל פעם שאני נמצא אצל חבר ומבחין בזווית עיני בגיטרת פלסטיק שמונחת בשלווה ליד הטלוויזיה, אני חייב לנגן כמה שירים. כל מפגש חברתי בבית שמכיל את הרכיבים הבאים: פלייסטיישן 2, גיטרה אחת (לפחות) ומשחק בסדרת Guitar Hero, הופך למיני-מסיבת Guitar Hero. זה פשוט חזק מאיתנו. זה כיף לשחק בזה לבד; זה כיף לשחק בזה בזוג; זה כיף לראות אנשים אחרים משחקים בזה; זה אפילו כיף לשמוע אנשים אחרים בסביבה לא מבינים מה לעזאזל הכיף בלעמוד מול הטלוויזיה וללחוץ בטירוף על כפתורים צבעוניים שנמצאים על חתיכת פלסטיק שבמקרה נראית קצת כמו גיטרה (ותמיד יהיו כאלה).

כרגע, המצב הכלכלי שלא לא ממש מאפשר לי לקנות גיטרה ומשחק לפלייסטיישן (אני מעדיף לאכול, אתם מבינים), אבל אם התוכניות שלי ייצאו לפועל, לפחות אחד האייטמים בסיכום שנת 2008 שלי יהיה העותק האישי שלי של Rock Band.

ומצד שני…

שנת 2007 היתה השנה האחרונה של התואר שלי. לכן את רובה ביליתי במעבדה, בשיעורים או מול לפטופ בן 3 שתפקד מצוין כל עוד הוא התבקש לתפקד כנגן סרטים או מוזיקה, אבל ברגע שחשבתי להריץ עליו משחק שיצא בשנתיים האחרונות, הוא הסתכל עלי במבט של "אתה צוחק, נכון?", והתחיל להתלונן שהמפרקים שלו נורא כואבים, או שהוא עייף מדי כי הילדים למטה לא נתנו לו לישון בצהריים. לפעמים, ורק אם ביקשתי מאוד יפה ואחרי שהורדתי את כל הדרישות למינימום, הוא הסכים להריץ את המשחק בתור מצגת שקופיות. ככה יצא שהמשחקים היחידים ששיחקתי בהם בשבעת החודשים הראשונים של השנה הם משחקי הרשת שמצאתי באתרים כדוגמת minijuegos, שתמיד היו שם בשבילי כשלא בא לי לסיים את שיעורי הבית, ללמוד למבחן הקרוב, או לסיים את התואר בציון שאני לא אתבייש בו. לכן, 2007 (בדומה לארבע השנים שקדמו לה, אם להודות על הבאמת) היתה עבורי בעיקר שנת קריאה על משחקים, צפיה בטריילרים, וחלומות על היום בו אסיים ללמוד, אמצא עבודה ואוכל סוף סוף לשחק במשחקים הכי חדשים.

אבל, כמו שהיא התחילה בציפייה, ככה נגמרה 2007 באכזבה. לא רק שזו השנה בה נפרדתי מהאוניברסיטה ומבאר שבע, זו גם היתה שנת ה-FPSים. זו היתה השנה בה הייתי אמור לשבת בדירה שלי בת"א מול מסך רחב שמחובר לכרטיס 8800GT שיושב על לוח אם אליו צמוד מעבד מרובע-ליבות, ולירות במלא אנשים רעים ב-Crysis, Bioshock, Call of Duty 4 ודומיהם. במקום זה, אני יושב בבית, מובטל מעבודה (לפחות, עבודה שמשלמים לי עליה. אני עדיין כותב לכל מקום שמוכן לפרסם דברים שלי בחינם), מול מחשב בן שנתיים, ליד מחשב נייד בן 3, ועדיין חולם על היום בו אמצא עבודה ואוכל סוף סוף לשחק במשחקים הכי חדשים.