לא מזמן, אני לא זוכר באיזה הקשר, חשבתי על זה שמשחקי וידאו לא באמת יודעים להתמודד עם מלחמה. ברור, יש הרבה משחקים שמתרחשים במלחמות או מכילים מלחמות, אבל מספיק מבט חטוף בסרטים כמו Full Metal Jacket והסרטים הדומים מהתקופה, ועוד מבט חטוף ב-Call of Duty והחברים שלו, כדי להבין את ההבדל. “מלחמה זה כיף!”, אומר Call of Duty, “בואו להרוג מלא אנשים וליהנות מכל רגע!”, וכולם רצים וקונים את המשחק הבא בסדרה, וכל חברה רוצה לעשות את ה-CoD הבא.

Spec Ops: The Line הוא לא ה-Call of Duty הבא. הוא משהו הרבה הרבה יותר טוב ומעניין. הוא יצירת אומנות שדנה בקונספט של מלחמה. והוא עשוי טוב. זה משחק שמעביר רעיונות, מעלה שאלות עמוקות ומעמת את השחקן עם דברים. יש לו מה להגיד על מלחמות, על בני אדם, על השחקן, על הז’אנר של משחקי מלחמה.

אני רוצה לעצור פה לרגע. ההמשך של הפוסט (אחרי התמונה) לא מכיל ספוילרים מפורשים, אבל הוא כן מכיל דברים שתיהנו מהם הרבה יותר אם תגלו אותם בעצמכם. Spec Ops: The Line הוא משחק מדהים, עם קצב טוב, דיאלוגים מוצלחים, סיפור מורכב ומותח שממש תפס אותי, דמויות מעניינות ועמוקות שמתפתחות במהלך המשחק ומקדמות את העלילה, עיצוב אמנותי מושקע ואיכותי, ואם הוא יצליח זה יהיה הדבר הכי טוב שקרה לגיימינג בשנים האחרונות. אם אתם רוצים לראות את משחקי הוידאו מתפתחים כמדיום אמנותי אמיתי, אתם חייבים לקנות את המשחק הזה. כן, בכסף אמיתי. כדי להראות לכל המפתחים והמפיצים שמשתלם לקחת סיכונים ולעשות משהו מקורי ונועז, וששווה להשקיע בצד האמנותי של המשחק, בכתיבה, עיצוב וקונספט ולא רק במולטיפלייר ו-DLC.

אם כל זה לא שכנע אתכם שאתם חייבים לשחק במשחק, אני אפרט קצת יותר.

אני לא הולך לדבר בהרחבה על גיימפליי. זה third-person shooter סטנדרטי למדי, עם רובים, רימונים, מחסות, שני squadmates שעוזרים בקרב, והרבה אויבים. הוא לא רע, אבל גם לא מהיותר מוצלחים שיש. ובעיקר, הוא לא מחדש כלום. אני לא אגיד למה כדי לא לספיילר יותר מדי, אבל זה טוב שהוא סטנדרטי. המשחק היה הרבה פחות אפקטיבי בלי זה. אני גם לא הולך לדבר בכלל על העלילה, כי כל דבר שאני יכול להגיד שאינו ספוילר מוחלט יישמע סטנדרטי ומוכר.

אז על מה אני כן רוצה לדבר? על למה זה משחק כל כך טוב ומיוחד, ועל כל הדברים שהוא עושה כל כך נכון וכדאי להרבה מפתחים ללמוד ממנו. נחלק את זה לנקודות.

Spec Ops: The Line נגד משחקים “סינמטיים”: אף פעם לא הצלחתי להבין למה משחקי וידאו כל כך מתאמצים להיראות כמו סרטים. הרי לא משנה כמה ינסו, סרטים תמיד יהיו טובים יותר בתור סרטים מאשר משחקים. אז Spec Ops לא מנסה. הוא בטוח בזהות שלו. הוא משחק, והוא מנצל את זה לטובתו. הוא יודע טוב מאוד שיש מאחוריו שחקן שמתפעל את הכל, ומשתמש בזה כדי להעביר את המסר שלו בצורה הרבה יותר חזקה ומשמעותית.

Spec Ops: The Line נגד הצבע חום: זו בעיה מוכרת – משחקים שלמים שפלטת הצבעים שלהם כוללת כמה עשרות גוונים של חום, וזהו. גם המשחק הזה מכיל הרבה גוונים של חום, אבל הוא מכיל גם צבעים אחרים. הוא כל הזמן דואג שיהיה ניגוד, שכל דבר חשוב יבלוט, שלא נתקעים יותר מדי זמן באותה פלטת צבעים או באותו סגנון ויזואלי. וזה מדהים איזה הבדל זה עושה. הנה תמונה טיפוסית מ-Modern Warfare, ולידה תמונה טיפוסית מ-Spec Ops:

Spec Ops: The Line נגד מירוץ הגרפיקה: כולם כל הזמן מדברים על מנועים גרפיים ועל DirectX ועל הדור הבא, אבל אני כבר הרבה זמן טוען שדבר הרבה יותר חשוב הוא עיצוב אמנותי טוב. ובכן, Spec Ops: The Line משתמש ב-Unreal Engine 3, מנוע סטנדרטי לחלוטין, אבל הוא מעוצב בקפידה והוא פשוט נראה יפה. הנופים של דובאי ההרוסה, עם הבניינים המפוארים, השמים הכחולים והמדבר פשוט מרהיבים, ומצד שני המשחק מצליח להעביר גם מראות מזוויעים ומזעזעים וכל דבר הוא במקום ומתאים למה שקורה באותו רגע בעלילה. שיימוס יאנג כתב על כל העניין הזה (ועל עניין הצבעים) בפירוט.

Spec Ops: The Line נגד בחירות מוסריות גרועות: יש כמה בחירות מאוד מעניינות ב-Spec Ops. אבל מה שהופך אותן למעניינות במיוחד ומשמעותיות במיוחד, הוא שזה הכל בתוך המשחק. במשחקים אחרים, גם כשהבחירות עצמן עשויות טוב, אתם מקבלים דיאלוג עם כל האופציות וצריכים לבחור באופן טקסטואלי מה אתם רוצים לעשות. במשחקים ממש טובים תצטרכו לעשות את זה באופן פרקטי ולא טקסטואלי.

Spec Ops: The Line בכלל לא אומר לכם מה הבחירה. הוא נותן לכם את כל האינפורמציה ואת כל הכלים שצריך, ומשאיר אתכם לעשות מה שנראה לכם נכון. לפעמים זו החלטה מוסרית באמת קשה. לפעמים יש אופציה שקשה לראות במבט ראשון ושיש לה תוצאה אחרת לגמרי ממה שהמשחק הציע לכם. ותמיד, תמיד, זה תחת לחץ, ותמיד המשחק יעמת אתכם עם הבחירה שעשיתם. וזה משהו שאי אפשר לעשות באף מדיום אחר, וזה יתרון עצום של משחקי וידאו שיותר מפתחים צריכים לנצל ככה.

Spec Ops: The Line נגד “כיף”: תראו, זה לא שלא נהניתי מהחוויה, אבל זה בהחלט לא משחק שקיים בשביל הוצאת אגרסיות או סתם בשביל להעביר זמן עד הקבר. זה משחק אלים, אכזרי, קשה, כבד. וזה בסדר. אנשים לא רואים סרטי דרמה או אימה פסיכולוגית כי הם רוצים קצת שעשוע קליל. בידור לא חייב להיות כיף טהור.

Spec Ops: The Line נגד הז’אנר: המשחק הזה יודע למה אתם רגילים. הוא יודע טוב מאוד איך נראים משחקי מלחמה אחרים, ולמה אנשים מצפים כשהם נכנסים למשחק כזה. והוא משתמש בזה בצורה מאוד חזקה. לטובתו, נגד המשחקים האחרים, ובעיקר נגדכם.

המשחק הזה לא מושלם. הגיימפליי כאמור מאוד סטנדרטי, השליטה מעצבנת לפעמים, ויש לו נטייה להציק בקטעים הקשים יותר עם שאלות של “אולי אתה רוצה לרדת לרמת קושי נמוכה יותר?”, כאילו כל היריות שאני סופג לא מביכות מספיק. הרבה ביקורות שראיתי הורידו לו ציון בגלל המולטיפלייר, שזה לדעתי מטומטם בצורה קיצונית. הרי רק בגלל ביקורות כאלה דוחפים לכל המשחקים האלה מולטיפלייר מלכתחילה. עדיף לוותר לגמרי ולהשקיע את כל המאמצים במהות האמיתית של המשחק. ולאור העובדה שכמעט כל דבר במשחק הזה הוא מוקפד ומדוקדק ובדיוק מתאים, אני שמח שהם לא השקיעו יותר משאבים במולטיפלייר.

Spec Ops: The Line הוא יחסית קצר (אני סיימתי אותו בפחות מ-10 שעות) ולא זול ($50 ב-Steam נכון לזמן כתיבת הפוסט), אבל הוא חוויה מטורפת, ולדעתי שווה לשלם את המחיר הזה אם זה מגדיל אפילו בקצת את הסיכוי שיהיו עוד משחקים כאלה בעתיד.