היי, תראו מה זה! אוסף ביקורות על משחקי אנדרואיד! כזה כבר לא היה לנו ממש הרבה זמן! (אם כי, למען האמת, אנחנו כל הזמן מדברים על משחקי אנדרואיד בפודקאסט שלנו).

Temple Run: נתחיל בדברים הקלים. קשה לי להאמין שלא שמעתם על Temple Run בשנה האחרונה (בכל זאת, לאחרונה גרסת האנדרואיד שלו חצתה את המאה מיליון הורדות), אבל רק למקרה שלא, נספר, בקצרה ממש, שמדובר במשחק מטופש אבל כיפי שהיה ממכר מאוד על האייפון, ועכשיו גם ממכר מאוד על האנדרואיד. ב- Temple Run אתם משחקים דמות בסגנון אינדיאנה ג’ונס שגנבה איזשהו פסל ממקדש עתיק, וכעת צריכה לברוח ממנו כשהיא נרדפת ע”י שלישיית גורילות רצחניות. אין למשחק סוף – במוקדם או במאוחר הגורילות ישיגו אתכם כשתתקעו בעץ, תפלו לתוך הנהר, או סתם תתפחמו על אחת ממלכודות האש הרבות שיפריעו למסלול הריצה שלכם. המטרה היא רק לרוץ כמה שיותר רחוק לפני שזה יקרה.

מדובר במשחק “Freemium” – במהלך כל משחק תוכלו להשתמש בסדרה של כוחות מיוחדים, ואת הכוחות הללו תצטרכו לקנות בעזרת מטבעות שתאספו בזמן הריצות שלכם, אבל אם לא יתחשק לכם, תוכלו לשלם כסף אמיתי עבור חבילה (קטנה מדי, לדעתי) של מטבעות. בכל מקרה, אין בזה ממש צורך. אני שרפתי על המשחק הזה עשרות שעות בלי להוציא עליו אגורה. אם אתם רוצים לצ’פר את היוצרים שלו, אתם יכולים פשוט לקנות את Temple Run: Brave (ראו בהמשך).

Temple Run: Brave: הגרסה הזו של Temple Run צצה במקביל ל- Brave, הסרט החדש של פיקסאר, והיא עושה פחות או יותר את מה ש- Temple Run עושה, רק מחליפה את האינדיאנה ג’ונס הגנרי במרידה, הגיבורה הג’ינג’ית של Brave, את הקופים הרצחניים בדוב (תראו את הסרט, זה יסביר את זה), ומוסיפה כמה קטעי חץ וקשת שפזורים לאורך מסלול הריצה שלכם ויכולים לתת לכם מטבעות כבונוס. חוץ מזה, היא גם עולה דולר, בניגוד ל- Temple Run החינמי. בתמורה לדולר הזה, אתם מתחילים עם כמה מטבעות בתוך המשחק, שייגמרו לכם בערך בתוך שלוש שניות.

האם שווה לשלם כסף על Temple Run: Brave? לא במיוחד. יש לו גרפיקה טובה יותר, אבל זה ההבדל המשמעותי היחידי בינו לבין Temple Run. מצד שני, אחרי שחרשתי במשך עשרות שעות על Temple Run מבלי לשלם למפתחים שלו אגורה, נראה לי די הוגן לשלם קצת על Temple Run: Brave.

התלונה היחידה שלי לגבי שני המשחקים האלה היא שעל מכשירים ישנים יותר, הם עלולים לסבול מ”גמגומים” וירידות בקצב הפריימים שבשלבים המהירים יותר של המשחק עלולים לגרום לכם להפסל בלי שתוכלו לעשות שום דבר בנידון. זה מעצבן, אבל היי, מאז ששידרגתי את האנדרואיד שלי זה לא קורה לו יותר. גם זה משהו. מחיר: כאמור, דולר.

Dungeon Village: ותיקי הבלוג (או, לפחות, אנשים שקראו אותו לפני קצת פחות משנתיים) אולי זוכרים אותי ואת עופר מתווכחים על Game Dev Story. משחק ניהול פשטני שבו אתם צריכים לנהל חברה לפיתוח משחקים. בזמן שעבר מאז הפיצו המפתחים של Game Dev Story הרבה משחקים, רובם עם עיקרון דומה ויתרונות וחסרונות מאוד דומים לאלה של Game Dev Story (כלומר, הרבה משחקים שעופר היה שונא). על רובם ויתרתי. ל- Game Dev Story נמשכתי, אחרי הכל, בעיקר בגלל הנושא שבו הוא עסק, ולא דווקא בגלל הסימולציה העמוקה והמתוחכמת שלו. אבל אז יצא Dungeon Village – משחק שדורש מהשחקן לנהל את העיירה שבה אתם בדרך כלל עוצרים בשביל למכור ולקנות ציוד במשחקי תפקידים, לפני שאתם יוצאים לקווסט במבוך הקרוב. Sim Tristram, אם תרצו. הייתי חייב לנסות אותו.

התוצאה, לדעתי, נהדרת, והרבה יותר טובה מהמשחקים הקודמים של החברה הזו. בתור ראש העיר של העיירה תצטרכו לבנות בניינים שיעניקו כמה שיותר שירותים לגיבורים שיעברו דרכה – ובכך גם לחזק את הגיבורים (מה שיאפשר להם לעשות קווסטים שיתנו להם יותר אוצר – שאותו הם יבזבזו אחר כך בעיירה שלכם) וגם למשוך גיבורים נוספים לעיירה המוצלחת שלכם (מה ששוב, יאפשר לכם לעשות קווסטים שדורשים מספר גדול יותר של גיבורים בשביל להתמודד איתם). יש למשחק דרך מטופשת לנהל את רמת הקושי שלו (זה אידיוטי שהמשחקים של Kairosoft נעשים קלים יותר ככל שאתם משחקים בהם יותר פעמים, ולא קשים יותר), אבל בכל זאת מדובר במשחק נהדר שלחלוטין שווה את המחיר הלא-נמוך-ביחס-למשחק-אנדרואיד שלו (5$).

Drop 7: על Drop 7 שמעתי הרבה מאוד זמן לפני שקניתי אותו. בקצרה, הוא ממשחקי החשיבה האלה שלוקח בערך שלוש דקות ללמוד, ואז כמה שבועות עד שאתם יכולים להתגבר על הדחף של להפעיל אותו בכל פעם שיש לכם את הסלולרי ביד. הרעיון הוא כזה: אתם מקבלים בכל פעם כדור ממוספר שאתם צריכים להניח במקום כלשהו על המסך. על כל כדור יש מספר מ- 1 עד 7. אם כדור הוא חלק מרצף מאוזן או מאונך של כדורים שמספרם זהה למספר שכתוב על הכדור, הכדור נעלם. אבל בשביל לסבך את העניינים, חלק מהכדורים הם כדורים אפורים – כדורים שרק אם הם נמצאים ליד כדור ממוספר אחר בזמן שהוא נעלם, המספר שלהם נחשף.

נשמע מבלבל? שטויות. בתוך כמה דקות תבינו איך זה עובד. אחרי שעה של משחק כבר תתחילו לפתח אסטרטגיות לגביו. ואז זה כבר יהיה מאוחר מדי. אין כאן המון גיוון. יש שלושה מצבי משחק, ובכולם תהיה לכם את אותה המטרה: להשיג ניקוד גבוה ככל האפשר. לא תצטרכו הרבה יותר מזה. מחיר: 3$, והוא לגמרי שווה את זה.

Shift: זוכרים את Shift הקשיש? ובכן, הוא קיים גם בגרסת אנדרואיד, ואתם עלולים להתפתות לקנות אותה אם אי פעם תראו אותה ב- Play Store ותחשבו “יו, אני זוכר את Shift, איזה משחק מגניב זה היה…”. אבל לרוע המזל, אין שום הבדל כמעט בינה לבין גרסת הפלאש שאתם יכולים לשחק בה בחינם, חוץ מזה שהוא עולה 2$, ושקצת פחות נוח לשלוט עליו בעזרת מסך מגע. אם אתם רוצים לעשות ג’סטה למפתחים שלו (ות’כלס, די מגיע להם), אז סבבה, קנו אותו. אבל חוץ מזה, באמת שאין סיבה.

[WordHero]: משחק שעופר “אני לא אוהב Cut the Rope, או Where’s my Water, או כלבלבים” שוורץ המליץ עליו בפרק 49 של גיימפוד. הרעיון הוא מאוד פשוט: מכירים Boggle? אז כזה. לא מכירים Boggle? כל מה שאתם צריכים לדעת זה שיש לכם לוח של 16 אותיות באנגלית, שאתם צריכים למצוא בו כמה שיותר מילים בתוך שתיים וחצי דקות. החלק המגניב? ב- [WordHero] אתם משחקים בזה נגד כל העולם.

בסוף כל סיבוב, לא רק תקבלו ניקוד ורשימה של כל המילים שהיה אפשר למצוא בלוח שכרגע שיחקתם עליו, אלא גם תוכלו לבדוק היכן אתם מדורגים ביחס לכל שאר האנשים בעולם, שכרגע שיחקו באותו לוח כמוכם. יש כאן חלוקה לליגות, ורשימות חברים וכל מיני פיצ’רים קטנים נוספים, אבל אף אחד לא צריך אותם. זה פשוט, אבל זה כיף. ובחינם. אז למה לא, בעצם?

Puzzle Quest 2: אני משחק בהרבה משחקים על האנדרואיד שלי. לחלקם אני אפילו מתמכר קלות. אבל עם כל הכבוד לכמות השעות המכובדת ש- Temple Run או The Impossible Game סחטו ממני, אף אחד מהם לא מתקרב לכמות הזמן שהוצאתי על Puzzle Quest 2. אפילו את Star Control 2 בגרסת האנדרואיד סיימתי יותר מהר.

דיברנו על המשחק כבר כמה פעמים ב”גיימפוד”, ויום אחד הוא עוד יזכה לביקורת באורך מלא פה על דפי הבלוג, אבל אפשר לתאר אותו בקצרה בתור מה שקורה כש- Bejeweled פוגש את Diablo. זה משחק תפקידים, כזה שאתם משפרים בו את הדמות שלכם ומוצאים לה חפצים חזקים יותר ויותר ככל שמתקדם המשחק, אבל את כל הקרבות עם המפלצות במשחק אתם עושים בעזרת משחק Match-3, שבו אתם צוברים כוח ללחשים שהדמות שלכם יודעת, ואז מטילים אותם על היריב.

זה ממכר בערך כמו שאתם יכולים לצפות משילוב של Bejeweled ודיאבלו. כלומר, מאוד. בתקופת השיא, הייתי משחק בו כל היום על הטלפון שלי, ואז חוזר הביתה ומשחק בו באקס-בוקס. הבעיה היחידה שאני יכול לחשוב עליה עם Puzzle Quest 2 היא שהוא פשוט ארוך מדי. באמת. בשלב מסוים במשחק, הוא מתחיל לחזור על עצמו, להיות קל מדי, ופשוט להתיש. זה לא באמת חסרון גדול כמו שזה נשמע לכם, כי כנראה שתשרפו עליו כמה עשרות שעות טובות עד שתגיעו לשלב הזה, אבל התחלתי אותו כבר שלוש פעמים ואף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים אותו (למרות שלא מזמן חזרתי לשמירה יחסית מתקדמת שלי, אז אני צופה שאני אצליח לסיים אותו, לראשונה בחיי, בקרוב).

שיטת התמחור שלו מאוד נוחה: בעיקרון, אתם יכולים להוריד בחינם גרסת הדגמה של המשחק, ואז לקנות ב- 2$ את האפשרות לשחק עם אחד מארבעת סוגי הדמויות שיש במשחק. לחילופין, אתם יכולים לשלם 5$ ואז לפתוח את כל הדמויות במשחק, אבל בפועל, כנראה ש- 2$ יספיקו. רק אל תבחרו סוג דמות מעפן כמו הברברי, בסדר?