אנשים אוהבים להכניס דברים לתבניות מוכרות. זה מאוד הגיוני – יותר נוח לחשוב על משהו בתור דבר שדומה לדבר אחר שכבר מכירים ויודעים איך הוא מתנהג. אני לא חושב שאי פעם יצא לי לראות את זה בצורה יותר בוטה מאשר עם Dishonored: שמעתי אנשים מתארים אותו כ”כמו Assassin’s Creed רק עם יותר בחירות מוסריות”, “כמו Deus Ex רק עם פחות דיאלוגים”, “כמו Thief רק עם יותר אקשן”, “כמו ביושוק רק עם יותר stealth”, וכמעט כל אחד ששומע על המשחק הזה רק מנסה להבין לאיזה משחק מוכר הוא הכי דומה.

לא מפתיע במיוחד ש- Dishonored דומה להרבה משחקים טובים ומוכרים. המעצבים שלו, הארווי סמית ורפאל קולנטוניו, שניהם ותיקים בתעשייה ועבדו בעבר, בין השאר, על System Shock, Deus Ex, BioShock ועוד, והוא בהחלט לוקח השראה מהרבה מקומות. חוץ מזה, במיוחד בתעשייה שבה יש נטייה לסווג משחקים בעיקר לפי מכניקה ויש מעט מאוד משחקים שתומכים בצורה טובה גם ב-stealth וגם באקשן, לא מפתיע שמיד מנסים להשוות את Dishonored לכל משחק אקשן/stealth גדול אחר שיצא אי פעם. אבל עצם העובדה שמשווים אותו לכל כך הרבה משחקים – שהם בסופו של דבר לא דומים במיוחד זה לזה – צריכה להבהיר שהוא לא עד כדי כך קרוב לאף אחד מהם. אין ספק שזה מזכיר הרבה דברים, אבל גם חוויית המשחק וגם האווירה הכללית הם מקוריים ומעניינים.

למשל, העולם של המשחק. במבט ראשון זה נראה כמו סטימפאנק הכי גנרי שיש – עולם ויקטוריאני דיסטופי, טכנולוגיה חצי-פרימיטיבית עם הרבה מתכות, קצת קסמים ודברים על-טבעיים וכו’. אבל ככל שמתמקדים יותר נהיה ברור שזה לא באמת סטימפאנק: הטכנולוגיה לא מבוססת על קיטור אלא על חשמל שמופק משמן לוייתנים, והיא יחסית מתקדמת ועם הרבה פחות חלקים זזים וגלגלי שיניים; הדברים העל-טבעיים הם מאוד נדירים ומאוד ספציפיים; התלבושות הן יותר “קלאסיות” ובלי כל מיני quirks מקובלים, ובאופן כללי יש מספיק דברים שונים כדי ליצור תחושה ייחודית לגמרי.

הסיפור מתרחש בעיר בשם Dunwall, עיר תעשייתית שמבוססת במידה כלשהי על לונדון של המאה ה-18-19. בעיר משתוללת מגפה שמגיעה מעכברושים וזכתה לשם המקורי “Rat Plague”, מה שיוצר פער אפילו יותר קיצוני מבדרך כלל בין העניים לעשירים, כי רק מי שלא יכול להרשות לעצמו את התרופה נהיה חולה מלכתחילה. לא שאני מבין מה הבעיה שלהם, כי אני מצאתי בקבוקים של התרופה (שגם מתפקדת כשיקוי הריפוי של המשחק) מפוזרים בכל מקום, אבל אולי לפשוטי העם אין את יכולות התנועה וההתגנבות של הגיבור.

העלילה מתחילה בצורה סטנדרטית למדי: הדמות הראשית, בחור בשם Corvo Attano, הוא שומר הראש האישי של הקיסרית, שכנראה לא מוצלח במיוחד בעבודה שלו כי יום אחד חבורה קטנה של מתנקשים מצליחים לרצוח את הקיסרית בזמן שקורבו פחות או יותר עומד בצד ומסתכל. הוא ממשיך לעמוד בצד ולהסתכל בזמן שהיועץ הרשע של הקיסרית מפליל אותו ברצח, למרות שבבירור היו עוד שומרים שאמורים להיות בסביבה ובבירור היועץ הרשע הוא זה שהרחיק אותם משם רגע לפני ההתנקשות. בקיצור, היועץ הרשע משתלט על הממלכה, קורבו נזרק לכלא, וחצי שנה אחר כך – בדיוק כמה ימים לפני ההוצאה להורג המתוכננת – משוחרר על ידי מחתרת של אנשים שיודעים את האמת ורוצים שקורבו יתנקש בכל האנשים שהיו שותפים לקנוניה ולהעיף את האיש הרע מהשלטון ובלה בלה בלה. לא, העלילה והדמויות הן ממש לא הצדדים החזקים של Dishonored (למרות שהן לחלוטין פונקציונליות ולא באמת גרועות בשום מובן). הצדדים החזקים שלו הם בערך כל השאר.

בלילה הראשון במחבוא הלא-סודי-בכלל של המחתרת (פאב אקראי במקום לא כזה מבודד בעיר) מתגלה לקורבו בחלום מישהו בשם The Outsider. הבחור הזה הוא מעין מיתוס בעולם של המשחק – יש עליו כל מיני שמועות וסיפורים, יש כאלה שטוענים שהוא השטן או סוג של אל, אבל אף אחד לא באמת יודע מי/מה הוא או מה המטרות שלו, ומבחינת רוב האנשים הוא לא יותר מסוג של כת. המשחק עושה עבודה מצוינת בלשמור על ה-Outsider מסתורי ומוזר, אבל אחרי החלום הראשון נהיה די ברור שהוא בהחלט אמיתי, כשהוא מטביע את החותם שלו על היד של קורבו ונותן לו כוחות מיוחדים.

בניגוד להרבה משחקים, הכוחות המיוחדים ב-Dishonored הם באמת מיוחדים. אלה יכולות מאוד מעניינות שמשתלבות מצוין עם הגיימפליי ועם העולם של המשחק (למשל כוח שיוצר להקה של עכברושים שיכולים לאכול אנשים שמפריעים לכם או סתם הסתכלו עליכם בצורה מטרידה), והם מהווים את אחד המרכיבים הכי מורגשים בייחודיות של המשחק הזה. כולם מאוד שימושיים כמעט לכל סגנון משחק, והם מאוזנים בצורה טובה וככה שבאמת צריך להתלבט מה לשדרג.

הדוגמה הכי טובה היא הכוח הבסיסי שמקבלים כבר בסצינת החלום הראשונה, ה-“Blink”, שמאפשר “לקפוץ” ממש מהר ממקום למקום. זה לא ממש teleport, כי יש לזה טווח מאוד קצר ואי אפשר לעבור דרך דברים (אפילו סורגים או חלונות סגורים), אבל זה כן יוצר משהו שלא רואים בהרבה משחקים: מערכת תנועה ייחודית. אחרי קצת זמן של הסתגלות והתנסות, ה-blink נהיה מאוד אינטואיטיבי וטבעי, והוא משתלב בצורה מעולה עם כל אלמנט של המשחק. ב-exploration אפשר להגיע למקומות מאוד מעניינים בדרכים מאוד מעניינות, עם שילוב של קפיצות, blink וטיפוס; בהתגנבות אפשר “להשתגר” ישירות ממחבוא למחבוא בלי סכנה להתגלות, או לברוח בקלות מקרב לא רצוי; בקרבות אפשר להשתגר מאחורי אויב ומיד לדקור אותו, להתחמק בדרכים יצירתיות ועוד.

כל זה כמובן תלוי בעיצוב שלבים מתאים ומוקפד, ואכן השלבים של Dishonored מעוצבים מעולה וממש מרגישים את ההשקעה. חוץ מהשלב האחרון שהוא קל באופן מפתיע, השלבים מאוד מגוונים וכולם גדולים ומעניינים, עם הרבה בניינים גבוהים, איזורים צדדיים ונתיבי כניסה חלופיים שמנצלים יפה את היכולות המיוחדות, משימות צדדיות נחמדות, חידות וחדרים סודיים (שלצערי ברובם נותנים דברים שעוזרים בעיקר אם לא הולכים על משחק non-lethal, שזה מה שאני עשיתי). אפשר לכייס מפתחות משומרים, לעשות possession לכל מיני חיות כדי לעבור במקומות צרים, להגיע לחדר התפעול של מערכי הגנה ולהוציא את מיכל הדלק שמפעיל אותם, ואפילו לגלות דרכים אלטרנטיביות לבצע משימות.

“משימות” הן בדרך כלל אנשים ספציפיים שצריך להרוג, שכמובן יהיו במקום שמור היטב או שקשה להגיע/להיכנס אליו. לפעמים יש משהו נוסף, כמו להשיג משהו שהיה על הגופה של המטרה, אבל תמיד יהיה מישהו רע שצריך להיפטר ממנו בסוף. אני אומר “להיפטר” כי ב-Dishonored אף פעם לא חייבים להרוג מישהו. כן, כמו בדאוס אקס, רק שב-Dishonored אין בוסים. וזה נכון גם לגבי הבריונים הכי פשוטים וגם לגבי ה-big baddies שכל המוטיבציה של קורבו במשחק היא להתנקם בהם. אם חוקרים קצת מסביב אפשר תמיד למצוא דרך להיפטר מהמטרה בלי להרוג אף אחד. לא, זו לא “מערכת בחירות מוסריות”, כי זו פשוט אותה בחירה קיצונית וברורה שצריך לעשות שוב ושוב, אבל זה כן מוסיף עניין. ובניגוד לכמעט כל משחק אחר עם הקונספט הזה, ההשפעה של הבחירות האלה היא לא בינארית ומלאכותית, אלא מצטברת וממש מורגשת בעולם ובגיימפליי: ככל שיש יותר גופות, יש יותר עכברושים וכתוצאה מזה גם יותר אנשים חולים, יהיו יותר שומרים בשלבים המאוחרים, דמויות מסוימות עלולות להתנהג אחרת, וכמובן שגם סוף המשחק משתנה בהתאם.

אני כאמור הלכתי על גישה של stealth בלי להרוג אף אחד. לא קיבלתי את האצ’יבמנט המתאים בגלל באג ידוע באחד השלבים, אבל לא באמת אכפת לי מאצ’יבמנטס אז ווטאבר. המשחק יותר מאתגר ככה כמובן – לא שזה מפריע לי, ובכל מקרה שיחקתי ברמה הכי קשה, והאמת שזה לא משחק נורא קשה באופן כללי – אבל הוא בהחלט בנוי טוב לזה (ולפי מה ששמעתי/קראתי/ראיתי גם לשאר הסגנונות, אבל על זה אני לא יכול לספר). כמו שציינתי, יש המון נתיבים חלופיים יותר ופחות יצירתיים, כוחות מאוד נחמדים שעוזרים בדרכים מעניינות, וה-AI של האויבים די מוצלח, ולפחות ברמת הקושי הגבוהה הם ממש שמים לב לדברים (למשל אם הורגים מישהו שעומד מטר מאחוריהם) והולכים במסלולים לא קבועים. אה, וכמובן שאפשר להתחבא ליד אנשים שמדברים זה עם זה או סתם ממלמלים לעצמם ולשמוע דברים מעניינים עליהם, על האיזור או על העולם. ואז לגנוב להם את כל הכסף. הדיבורים מאוד נוטים לחזור על עצמם, אבל פה ושם יש שיחות מאוד מעניינות.

מעבר לזה אפשר ללמוד המון על אנשים בעזרת הלב. לא, אני לא מדבר על מרקו, או איזה משהו ניו-אייג’י, אלא על מין לב מלאכותי שכזה שקורבו מקבל מה-Outsider במפגש הראשון שלהם. הוא נראה כמו לב אנושי רגיל, חוץ מזה שיש בו חלון קטן עם גלגלי שיניים ואור, והוא יודע להצביע על דברים סודיים, ולספר כל מיני סודות על מקומות ואנשים. אם אתם מחליטים להרוג אנשים אבל לא רוצים סתם לרצוח באקראי, הלב הזה יגלה לכם על כל אויב אם הוא איש טוב שרק מחכה לחזור הביתה לאשתו ושלושת הילדים, או נבל מרושע שמבלה את זמנו הפנוי בסחיטות ובריונות. לעיתים רחוקות הוא גם מספר סיפורים ממש מעניינים על אנשים ספציפיים.

אני מאוד ממליץ לכבות בתפריט את האינדיקטורים שאומרים איפה בדיוק הדברים הסודיים שהלב מצביע אליהם. הם מרגישים קצת כמו רמאות, ובלעדיהם כל ה-exploration והחיפושים הרבה הרבה יותר מעניינים. אפשר לכבות גם את הסמן שמצביע אל המטרה הנוכחית – לדעתי זה משפר משמעותית את החוויה, והשלבים לא כאלה ענקיים וסבוכים שזה באמת יהווה בעיה. אם אתם רוצים להיות אפילו יותר הארדקור, המשחק מאפשר גם לכבות את התצוגה של הבריאות וה-mana, את הסמן שמראה אם אתם מתכופפים/מתגנבים/מקפצצים, ובערך כל אלמנט בממשק שנועד לעזור.

זה פשוט מרשים כמה דברים Dishonored עושה נכון. החל מדברים קטנים כמו ההגדרות המתוחכמות בממשק והסודות ששומעים מהלב, ועד לדברים הגדולים כמו העולם הייחודי, עיצוב השלבים ובחירת הכוחות. אבל מה שהכי הרשים אותי הוא שהכל נעשה בתוך המשחק. כל בחירה מתבצעת בגיימפליי ומשפיעה באופן כלשהו על הגיימפליי, אין אף cutscene במשחק וכל רגע שבו אי אפשר לזוז מוצדק לחלוטין ע”י העלילה, כל המרכיבים של העולם משתלבים בצורה מאוד חזקה במשחקיות ובעיצוב השלבים, אין קרבות בוס מונפצים שנמצאים שם רק כי חייבים (אין קרבות בוס בכלל, למעשה), וכל האקספוזיציה וה-tutorial נעשים בצורה מאוד עדינה ולא פולשנית.

לסיום, נשאיר אתכם עם הוידאו הזה באדיבות PC Gamer, שמראה 3 שיטות קיצוניות ומוזרות לשחק במשחק, ומדגים מצוין עד כמה המשחק הזה ורסטילי ומעניין: (ספוילרים מינוריים למשימה הראשונה)