2012 היתה אחלה חמודה. הנה כמה מילים על מה שעשה לי אותה.

1. Dishonored

תוך כדי שישבתי וחשבתי על מה לעזאזל אני הולך לכתוב בפוסט סיכום השנה הזה, הגעתי למסקנה מפתיעה עבורי. מסתבר שאני אוהב משחקי התגנבות הרבה יותר ממשחק אקשן ‘רגילים’. זה לא דבר של מה בכך עבורי להגיד את זה, כיוון שמאז ומתמיד אהבתי את המשחקים שלי עם כמה שיותר אלימות, פיצוצים והרס סביבתי. כנראה שהתבגרתי, או משהו, כי המשחקים שאני הכי נהנה מהם לאחרונה הם אלו שעודדו אותי להיות שקט, מחושב, בלתי נראה.

Dishonored הוא משחק ההתגנבות הטוב ביותר ששיחקתי בו. הוא ההפך המוחלט מממשחקי האקשן הפופולריים ביותר עכשיו. במקום למשוך אתכם באף ולהגיד לכם מה לעשות, הוא נותן לכם יעד, ומבקש מכם להגיע אליו בכל דרך שתבחרו – רחובות, גגות או עכברושים – הכל פתוח בפניכם. במקום להכריח אתכם לירות בכל מה שזז, אתם יכולים לעבור את המשחק כולו מבלי לפגוע בנפש חיה (מלבד עכברושים, הזבלים הקטנים ראויים למוות בכאבים). במקום לדחוף לכם את העלילה לגרון עם קטעי קישור, הוא נותן לכם לבחור עד כמה אתם רוצים להיות מעורבים וכמה תרצו ללמוד על העולם.

זה לא שאני חושב שכבר אין מקום למשחקי אקשן לינאריים (בכל זאת די חיבבתי את Max Payne 3), אך משחקים פתוחים, שמאפשרים לכם לגשת לבעיות בדרך שלכם, הם פשוט טובים יותר. כשהם גם מגיעים, כמו ב-Dishonored, עם עולם יפהפה ומרתק וכוחות על, מקבלים משחק כמעט מושלם.

2. Black Mesa

חשבנו שזה כבר לא יקרה, אך אחרי שבע שנים של המתנה, שוחרר המוד שמביא את Half Life המקורי למנוע ה-Source. קשה שלא לרצות לחבק את החבר’ה האלה, שעבדו כל כך קשה, בלי Kickstarter ובלי לבקש תמורה כספית עבור המשחק. בשמחה הייתי משלם עבורו.

Half Life קיבל כאן טיפול קוסמטי מרהיב, אך לא רק הגרפיקה חודשה. המדענים קיבלו שורות דיאלוג רבות ומוצלחות, מוסיקה חדשה ומצויינת שולבה בקטעי האקשן ואפילו Eli Vance מ-Half Life 2 מקבל כאן הופעת ‘בכורה’. כמות ההשקעה והאהבה שניתנה למוד הזה היא פשוט בלתי נתפסת.

אז אם עדיין לא שיחקתם ב-Half Life המקורי, זו הדרך. נכון, במובנים רבים המשחק הזדקן, אך גם אם מודדים אותו בפני עצמו ומתעלמים מההשפעות שלו על עולם המשחקים של ימינו ומתחושת הנוסטלגיה העמוקה, הוא עדיין מוצלח. הוא יודע לספר סיפור, הוא מצליח לשמור על קצב כמעט מושלם, ועם הטאץ’ של המודרים הוא אפילו נראה לא רע. יש לציין שהחלק השני (והפחות מוצלח) של Half Life, שמתרחש בעולם החייזרי Xen, עדיין לא הומר, אך אין לי ספק שגם זה יגיע. מתישהו.

3. Mass Effect 3 – כל המשחק מלבד הסוף

משחקים מתחלקים אצלי לשניים: כאלה שאני חושב עליהם כשאני לא משחק בהם, וכאלה שלא. אני יכול ליהנות ממשחק כלשהו מאוד בזמן שאני משחק בו, אך שתי דקות לאחר מכן אני אשכח מקיומו. טרילוגיית משחקי Mass Effect שייכת לסוג השני. אלו משחקים שלא יוצאים לך מהראש. משחקים שאתה חושב עליהם בזמן יום עבודה מדכא ומתכנן לעצמך מה תעשה בישיבה הבאה שלך איתם (“מעניין מה הבחור ההוא מה-Citadel רצה” וכו’).

Mass Effect 3 הביא את הטרילוגיה של Bioware לשיאה. וכך למשך מספר שבועות, ייחלתי מדי יום לרגע שבו אוכל להישאב שוב לעולמו. זה נובע מהיכולת של המשחק לגרום לכך להרגיש חלק ממלחמה איומה שיש לכם השפעה על תוצאותיה, ולבנות דמויות שיהפכו לחברי אמת שלכם. בניגוד למשחקי המשך אחרים, זהו משחק המשך אמיתי: הבחירות שלכם במשחקים הקודמים משפיעות באופן משמעותי עליכם גם הפעם. החברים שאיבדתם קודם הופכים לזכרון עמום, ואלו שהצלחתם להשאיר בחיים ממשיכים ללוות אתכם ברגעים הקשים.

אם עדיין לא שיחקתם בסדרת המשחקים הזו, בבקשה בבקשה עשו זאת. אלו משחקים מופלאים, שמספרים סיפור מרתק שמצליח לסחוף, לרגש, ולגרום לכם להרגיש שאתם חלק מרכזי ממנו. לו רק הסוף לא היה כל כך מחורבן.

מה שמביא אותי לדבר השלילי…

Mass Effect 3 – הסוף (ספוילרים מינוריים)

הסיום של Mass Effect 2 היה הסיום הטוב ביותר שחוויתי במשחק מחשב. לפעולות שלי במהלך המשחק היתה השפעה אמיתית, וחרצה את גורלן של דמויות ראשיות. השלב האחרון היה הטוב ביותר במשחק, ודרש ממני לקבל, שוב, החלטות מכריעות בזמן אמת שהשפיעו על חייהן של חבריי לצוות.

לעומת זאת, Mass Effect 3 הסתיים בקול ענות חלושה. השלב האחרון לא היה מוצלח או מרגש במיוחד. ההחלטות שקיבלתי במהלך המשחק והמאמץ שלי לשפר את מדד “המוכנות הגלקטית” שלי כמעט ולא השפיעו על מהלכו. Bioware בחרו בדרך הקלה יותר של “בחר את סרטון הסיום שאתה מעוניין לצפות בו”. המשמעות העלילתית גם לא היתה ברורה במיוחד, אך זה לפחות תוקן ב-Director’s Cut DLC שפותח עקב זעקת המעריצים.

שיהיה ברור, זה רחוק מלהרוס את טרילוגיית המשחקים הטובה ביותר של השנים האחרונות, ו-Mass Effect 3 הוא עדיין משחק השנה שלי, מה שהופך את ההתרסקות שלו בסיום למאכזבת עוד יותר.