שנת 2012 תמיד תזכר אצלי כשנה אבודה. לא בגלל המשחקים שיצאו השנה, לא בגלל הקונסולות שלא יצאו וגם לא בגלל סוף העולם שלצערי – לא הגיע כדי לגאול את כולנו מגנגם סטייל. השנה הייתה מבוזבזת כי התבגרתי. סוף סוף הבנתי איך זה שכשלאנשים יש עבודה וחברה – גיימינג מקבל כיסא אחורי במקרה הטוב ואת הבגאז׳ במקרה שהוא לא נזרק לגמרי מהחלון.

מצד אחד, עם סדר יום שמתחיל ב-7 בבוקר, משם זורם לנסיעת רכבת של שעה ורבע, עבודה עד 20-21 ושעה ורבע נסיעה חזרה, אין הרבה זמן לפעילויות פנאי. עם שיגרה שהגימינג נוזל ממנה לאט לאט, גם סופי השבוע מתחילים להיות פחות תלויים בו ויותר תלויים באיזה תרגילים יש להכין לתואר שני או איזה תכננונים קבעתי עם החברים שלא ראיתי במהלך השבוע. מצד אחר, עם משכורת זעומה של קצין בחובה אין לי את כסף לקנות את המשחקים שאני מתרגש מהם מיד עם ההשקה, ואת המשחקים שאני כן קונה במבצעים – אין לי באמת זמן לשחק.

זהו, אפשר להגיד שנגמלתי מגיימינג בדרך הקשה – אין לי זמן אליו. ולחשוב שפעם הייתי מבלה מספר שעות כל יום בניסיון ללמוד בעל פה את התזמונים של PowerUps ב-Unreal Tournament 2004.

אז אולי אני קצת מגזים. לא הייתה לי שנה נטולת גיימינג לחלוטין, אבל בהחלט הייתה לי שנה חלשה. משחק ה-AAA האחרון שאני זוכר ששיחקתי בו בהשקה היה Serious Sam 3, וגם הוא הושק איי שם בשלהי 2011. בכל זאת, הינה מספר אלמנטים שעשו לי את השנה:

1. משחקים לזוגות:

כל גיימר מבוגר יודע שהאתגר הכי גדול שיש לו בחיים, מעבר ללסיים את Super Meat Boy כמובן, הוא לגרום לחברה שלו / אישתו לשחק איתו גם כן. כמובן שהייתי רוצה שחברתי שתחיה תקנה מחשב משלה עם כרטיס מסך אימתני ויחד נוכל לקרוע את לאדר הזוגות של Star Craft 2, אבל לצערי טרם הצלחתי להגיע לשם.

שלא תבינו לא נכון, אין לחברתי שום דבר נגד גיימינג, נהפוכו – היא מנסה להימנע ממנו משום שמדובר בתחום כל כך שואב (בעיקר זמן). לכן, הייתי צריך למצוא איזה פיתרון יצירתי. לבסוף, הצלחתי לגרום לה לשחק איתי את Rayman Origins ואת Trine 2, שני משחקי פלטפורמה – הרפתקאות לא מחייבים שניתן לאכול במנות קטנות.

אפילו שכמשחקים, יש לי לא מעט ביקורת עליהם עקב היותם קלים ופשוטים מדי, אני חייב לומר להם תודה על כך שאיפשרו לי למזג 2 פעילויות יחדיו – זמן איכות עם החברה והוכחה ניצחת לזה שאני יותר טוב ממנה ב… משהו (סוף סוף!).

2. המחשב הקטן שלי:

אומנם הוא נקנה בשנה שעברה (2011), אבל רק השנה המחשב הנייח-נייד שלי באמת הצליח להפיק את מה שקיוותי. כאמור, זמן הוא מצרך נדיר, ועם שיגרה ביתית שמתחלקת בין 3 מוקדים (הדירה השכורה בבת גלים שבחיפה, הבית של ההורים בכרמל והבית של החברה ביבנה) מחשב נייח וחזק שאפשר בקלות לקפל ולהכניס לתיק הוא הסיבה היחידה שעשיתי את המעט גיימינג שעשיתי. להלן אילוסטרציה:

3. iPad:

אז נפטרתי מהמחשב הנייד הקטן שלי ובמקומו, מלווה אותי במשך כשעתיים וחצי מהיום שלי, כל יום, האייפאד 2 + 3g שלי (תודה לך מהפכת הסלולאר שאפשרת לי לגלוש בנפח 5 ג'יגה במחיר של רק 73 שקל לחודש!). אם אתם חושבים שאני הולך לדבר הרבה על איזה משחקים נהדרים יש באייפאד ואיך מדובר במדיה חדשה לחלוטין שתשבור בעתיד הלא כל כך רחוק את כל הגיימינג המסורתי, מצפה לכם אכזבה.

אישית, אני משתמש בו בעיקר לאינטרנט של אנשים משעממים (חדשות, מייל, מדי פעם פייסבוק), בעוד שהמשחקים שאני נוטה לשחק הם בעיקר משחקי אייפון עם מסך גדול. הרתיעה המרכזית שלי מלנצל את מלוא הפוטנציאל של הפלטפורמה היא בבעיקר העדר מערכת ביקורות סדורה ואמינה (שלא נוטה לפאנבואיות) לצד העדר דמואים לרוב המשחקים הגדולים. אז נכון, משחק "טוב" לאייפאד עולה "רק" 20 שקלים, אבל אחרי שתי רכישות בהן השקעתי בדיוק שעה של משחק עד שנמאס לי, הטעם בפה חמוץ.

יותר מכל, האייפאד מגלם אצלי את התקווה לשנה החדשה. שנה שבה אכנס לקבע, וסוף סוף יהיו לי 20 שקל לזרוק על משחק ביינוני, בשביל הסיכוי שאולי הוא מוצלח. לכו תדעו, אולי תתחילו לראות פה עוד ועוד ביקורות ששוחקו, נכתבו והועלו מהאייפאד שלי תוך כדי נסיעת רכבת. הזמן היחידי שנשאר לי פנוי בעולם הזה…

והרע

 אני חושב שהתחלתי איתו, לא? בכל מקרה, אין לי עוד זמן לכתוב, יש לי תרגיל בפיזיקה סטטיסטית להגיש מחר ולא התחלתי בכלל להעתיק אותו… אז תסלחו לי.