כדי להשלים את ההתמכרות החדשה שלי ל- Boxhead (עברתי את ה- 600 מיליון נקודות ב- Intermediate Classic, ואני מתכנן להמשיך ולעלות), קראתי היום טור שפורסם ב- The Escapist בשם Keeping it Casual. בטור, מספר בחור שקורא לעצמו "Hardcore Gamer" על הצורה שבה, גיימר כבד או לא, הוא נטש את BioShock לטובת Dynomite.

I'd love to know who decided this was "casual." Nothing about this is casual in any sense of the word. I can deathmatch all day long with a smile on my face, but 20 minutes of "all-ages fun" has me flying into rages that would be the envy of Homeric gods.

בבלוג הזה היו כבר כמה וכמה דיונים על משחקי "קז'ואל": האם בכלל קיים ז'אנר כזה, ואם כן – מה ההבדל בינו לבין משחקים "רגילים". המפתח לצאת מהויכוח הזה הוא לזכור ש"קז'ואל" כפוף בדיוק לאותם החוקים כמו כל הגדרת ז'אנר אחרת: המטרה העיקרית שלו היא להעביר לאנשים במילה אחת את רוח המשחק – זה לא אומר שמשחקים בז'אנר הזה לא יכולים להכלל גם בז'אנרים אחרים, וזה לא אומר שניתן לספק הגדרה חותכת על "מה נחשב קז'ואל ומה לא".

אבל בעוד שבין ז'אנרים כמו "אסטרטגיה" ו"פעולה" אנחנו יכולים להפריד בקלות בעזרת אלמנטים שונים של משחקיות, בשנים האחרונות כל ההפרדה בין "משחקי קז'ואל" ל"משחקים רגילים" נעשתה רק על סמך הדמוגרפיה שהדברים האלה פונים אליה. אחרי הכל, אין משהו יותר מתוחכם ב- Geometry Wars מ- Zuma, אבל בכל זאת שחקני Zuma לא ימהרו לרוץ ל- Geometry Wars.

הטור מ- The Escapist מבהיר את מה שרובכם מודעים אליו בערך מאז שהחל הזיווג המוזר בין Valve ל- PopCap: הגבולות הדמוגרפיים האלה הולכים ונעלמים (גם אם זה קורה בכיוון אחד הרבה יתר מהר מאשר בכיוון השני). לא רחוק היום שבו משחקי Casual יהיו בסך הכל משחקים עם מכניקה פשוטה יותר ודרישות חומרה קלות יותר מאלה של המשחקים שאנחנו מזהים כ"אסטרטגיה" או כ"פעולה".

וזה די בסדר, כשחושבים על זה.