בעתיד, אני ללא ספק אזכור את 2013 בתור אחת מהשנים המשמעותיות ביותר בחיים שלי. אבל אם שמים לרגע בצד את השינויים הדמוגרפיים בבית משפחת זיירמן ומתמקדים במשחקים, כנראה שאת 2013 אני אזכור בעיקר בזכות דברים שהתחילו ב- 2012.

אז הנה שלושת הדברים שעשו לי את 2013.

1. XCOM: Enemy Within

ואני כבר חשבתי שאני אצטרך להתאמץ. לחשוב על איזשהו תירוץ מתוחכם שיאפשר לי להציג את XCOM גם בתור אחד המשחקים שהכי אהבתי בשנת 2013, אחרי שהרעפתי עליו כמות בלתי סבירה של שבחים ב- 2012. ואז Firaxis הכריזו על הרחבה, וכל הבעיות שלי נפתרו. כלומר, חוץ מהבעיה הזאת שלא היה לי מספיק זמן לשחק עוד XCOM.

למזלי, העובדה שדני כבר החליט לכלול את המשחק ברשימה שלו חוסכת ממני את הצורך להגיד עליו משהו שנון, או מקורי. אני בטוח שדני יעשה את העבודה טוב מספיק. אבל רק למקרה שהוא בסוף יבחר לכתוב את כל הפוסט שלו על כבשים, הנה שני הגרושים שלי: ההרחבה של XCOM עושה בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות – מוסיפה מספיק עניין ואפשרויות טקטיות חדשות לאורך המערכה שלו בשביל לעודד אתכם לשחק בה עוד כמה פעמים, מקדישה תשומת לב משמעותית לאחד האזורים שהכי חשובים לשדרוג במשחק (כלומר, המפות) ודואגת לחסל את כל הטקטיקות הסופר-יעילות הללו שהפכו את XCOM למשחק יותר משעמם עבור אלה שהיו טובים בו במיוחד. לא עוד התגנבות זהירה של צעד אחר צעד. לא עוד צלף עם Squadsight שמבודד משאר הקבוצה. ההרחבה כיוונה ופגעה לנו בבטן הרכה. ואני אהבתי את זה.

עכשיו, כל מה שצריך זה רק שההרחבה הבאה תשנה את סוף המשחק המטופש למדי, ואני בטוח ש- XCOM יככב גם ברשימה של 2014.

2. Ingress

אמנם לא כתבתי שום דבר בבלוג על Ingress, אבל דיברתי עליו ממש הרבה ב"גיימפוד" (וגם בפרק הזה).

זה לא משחק, מספרים לנו הפרסומים המתלהבים. העולם שמסביבכם הופך לשדה קרב. הסמארטפון שלכם – לכלי הנשק. האנשים שמסביבכם – לאויבים או בעלי ברית פוטנציאליים. Ingress, משחק המציאות הרבודה מבית מדרשו של Google, התממשק עם העולם האמיתי כפי שמעט מאוד משחקים הצליחו, או אפילו ניסו לעשות.

טכנית, מדובר במשחק שיצא ב- 2012. אבל אז היה בארץ עדיין מספר זעום של "פורטלים" (נקודות בעולם האמיתי שמסביבן המשחק מתנהל), ומספר זעום אפילו יותר של שחקנים. עבורי, Ingress התחיל ונגמר ב- 2013, ובמהלכה, השקעתי בו כנראה יותר מכפי שהשקעתי בכל משחק אי-פעם. התחברתי לקהילה שצמחה ממנו, פגשתי אנשים, תכננו והוצאנו לפועל מבצעים מרהיבים שכללו שיתוף פעולה לאורך כל רחבי הארץ… ומה שהיה השיא מבחינתי – מבצע משותף עם לבנון וקפריסין (שכלל העברת "ציוד" דרך צרפת). זה היה כיף. זה היה מטורף. זה היה… תובעני.

יש ל- Ingress כל מיני בעיות. בעיות שמעניין אותי איך הוא יתמודד איתן עם היציאה מהבטא הסגורה לעולם הפתוח. בעיות שלא מונעות ממנו להיות משחק אדיר. אבל כמות השעות שהשקעתי בו בשילוב עם הבעיות הללו גרמה לי בסופו של דבר לרדת מהמשחק. לפחות לעת עתה, אני מסתכל בחצי עין על מה שהקהילה שלו ממשיכה לעשות, אבל בלי להיות מעורב בה יותר מדי.

אבל זה לא משנה את העובדה ש- 2013 היתה שנת ה- Ingress. השנה שבא רצתי ברחוב כמו מטורף בזמן טיול עם הכלבה שלי בניסיון להשיג "אויב" רכוב על קטנוע. השנה שבא מצאתי את עצמי בערב אחד גם בירושלים, גם באשדוד וגם בחיפה. השנה שבה ביקור שלי בלונדון נוצל בחלקו לניסיון השתלטות על אנומליה באזור גריניץ'. זה היה כיף. זה היה מעניין. ואני בטוח שנראה משחקים דומים ל- Ingress בעתיד, אבל לפחות בינתיים, זה היה יחיד במינו.

3. BioShock Infinite

קצת אחרי ש- BioShock המקורי יצא, ההתלהבות המטורפת שככה והתחילה תגובת הנגד. על הנקודות שבהן המשחק היה פשוט מדי, הנקודות שבהן הוא היה מסובך מדי, משחק ההאקינג המיותר ההוא ואוי השליש האחרון של המשחק היה כל כך גרוע. אותו הדבר קרה עם BioShock Infinite – תהליך התפכחות מתפשט בקרב ציבור הגיימרים, ונראה שהפעם יש להם סיבה הרבה יותר רצינית לכעוס. נכון, ל- BioShock המקורי היו חסרונות, אבל ל- BioShock Infinite יש בעיות מהותיות הרבה יותר – בקצב, במשחקיות, בעולם שהוא בונה, בקיצורי דרך עלילתיים בעייתיים, ואפילו אורך ה- DLC שלו גרם ללא-מעט אנשים להרים גבה.

ואתם יודעים מה, לא אכפת לי. תקראו לי רכרוכי, אבל BioShock Infinite הצליח לעשות את מה שמעט מאוד משחקים הצליחו לעשות בשנים האחרונות – הוא גרם לי להתרגש. הוא יצר דמויות שדאגתי לגורלן. הוא יצר עלילה שסקרנה אותי, דחפה אותי הלאה, ובסופו של דבר – נסגרה בצורה מספקת במיוחד. והשיר. אוח, השיר. אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לגרסת הקרדיטים של Will the Circle Be Unbroken – גרסה שבה השיר לא מתחיל או מסתיים בנקודה שבה הוא אמור להתחיל או להסתיים ויש בו מלא הפרעות לסאונד, אבל גם הגרסה היחידה שבה בוקר (טרוי בייקר) מצטרף לאליזבת' (קורטני דרייפר) בדואט בפזמון.

BioShock Infinite הוא לא משחק מושלם. ההיסטוריה לא תזכור אותו בחיבה כפי שהיא זוכרת את BioShock המקורי. אבל לעזאזל עם ההיסטוריה – בעוד שנים מעכשיו אני אזכר באליזבת' רוקדת ב- Battleship Bay, ואחייך.

ומצד שני…

Plants vs. Zombies 2.

זה מצחיק. הוא אפילו לא משחק כזה רע. אחרי אחד העדכונים האחרונים שעשו לו, הוא אפילו סביר-פלוס. מה אני רוצה, בעצם?

ובכן, זה מאוד פשוט – Plants vs. Zombies 2 מייצג בעיני את כל הדרכים שבהן דברים יכולים להשתבש בתעשיית המשחקים של היום. מה שקרה זה שהיתה לנו חברה מוכשרת ויצירתית, שפיתחה משחק שאחת מהנקודות החזקות שלו היא התדירות שבה הוא זורק על השחקן רעיונות חדשים, ועבור משחק ההמשך היא פיתחה… ובכן, מוצר Free to Play, שהרצון לדרבן את השחקן לשלם לו כסף גורם לו להיות חוויה איטית במיוחד, שהולך על בטוח מבחינת הרעיונות שהוא מציג, מצמצם את הטווח גם של הבעיות שהשחקן צריך להתמודד איתן וגם של האפשרויות שעומדות בפניו כדי לפתור את הבעיות הללו, ובנוסף לכל זה – קיים רק על פלטפורמות סלולריות בשלב הזה.

העדכון האחרון של האפליקציה טיפה פותר את הבעיה הזו – ובכל זאת, מעט מאוד ב- Plants vs. Zombies 2 מרגיש מקורי או מעניין מספיק בשביל להתקרב למשחק המקורי. זו לא בהכרח אשמתה של EA (שקנו את Popcap לפני כמה שנים) – בהחלט ייתכן שכוח האדם האיכותי ב- Popcap הלך והתדלדל בכל מקרה, אבל זה בהחלט מרגיש ככה. סוג של נסיון לביית את אחת המפתחות המוצלחות של התעשייה, שהשתבש בצורה נוראית. חבל.