רגע, עוד לא נגמר! מסתבר שכששואלים את זיירמן "אני יכול לשלוח לך סיכום שנה?", הוא לפעמים עונה "כן"! קבלו את סיכום שנת 2013 של גיא אולמר.
ככה זה: למרות כל הטעויות שעשיתי בחיים, לא למדתי עדיין לסנן שאלות קיטבג. זה התחיל בזיירמן ששאל בפייסבוק מה משחק השנה של אנשים וביקש מהם בפשטות לבחור במשחק אחד, והסתיים בזה שהתלוננתי שהבחירה קשה מידי כי לכותבים ב"גיימפאד" נתנו לבחור שלושה. מפה לשם מסתבר שהפלתי את עצמי ונדרשתי להעלות פוסט משלי כאן בבלוג (טוב, את ה- Digital Trident שכתבתי בו בזמנו נטשתי די מזמן) (וחבל! -ע.ז). אז הנה הבחירות שלי ל-2013:
ברגע האחרון – Don’t Starve
את Don’t Starve תפסתי בהרבה מזל בזכות גליץ’ במכירת החגים האחרונה של Steam, שבמסגרתו מחיר המשחק נפל לדולר בודד במקום ה-5 דולר שבהם הוא היה אמור להימכר. אני לא החובב הגדול ביותר של משחקים מזאנר ה- Permadeath, אבל כן נהנה מידי פעם להעביר עליהם סיבוב קצר או שניים או עשרה. והרבה מילים טובות על המשחק הזה, בצירוף היכרות חיובית עם משחקים של Klei ותג המחיר המגוחך הפכו את העסק ל-instabuy. כמה דקות לאחר מכן הוא כבר היה בדרכו לכונן.
כמו משחקים אחרים בז’אנר (אם אפשר לקרוא לזה ז'אנר), אפשר להגיד ש- Don’t Starve הוא משחק אכזרי שטעות קטנה יכולה להרוס לך את החצי שעה האחרונה של המשחק בו. אבל מה שלא סיפרו לי עליו זה שבניגוד לרוב המשחקים האחרים בז'אנר, טעות קטנה יכולה להרוס לך גם את החמש שעות האחרונות של המשחק. מסתבר שב- Don’t Starve עולם המשחק (שנוצר רנדומלית בכל סיבוב) הוא מאד מאד גדול, ובהתאמה אתה משקיע הרבה זמן בלחקור אותו. אבל זו רק ההתחלה, מאחר והמשחק הזה גם מכיל מנגנון מאד נרחב של איסוף משאבים, crafting, ואפילו היבט ממשחקי ניהול שכולל בניית מחנה. דמיינו לעצמכם משחק כמו סימסיטי שבו אחרי כמה שעות שהשקעתם בתשתיות של העיר באה סופת טורנדו ומחרבת את הכל – ובלי אפשרות לטעון את המשחק. אז זה Don’t Starve.
אכזרי? כן, אבל גם מאד מאד ממכר. אחרי כמה סיבובים לא קצרים ומספר דו ספרתי של דמויות שקברתי עדיין לא הצלחתי לשרוד את החורף הראשון שלי, אבל אני הולך לישון בלילה עם תכנון אסטרטגי לסיבוב הבא שלי ואיך הפעם הכל יעבוד מצויין.
בכל סיבוב חדש העומק של המשחק מצליח להפתיע אותי עם עוד אלמנטים שלא ידעתי שיש (מערות? רגע, תנו לי קודם למפות את העולם שלמעלה). אני מגלה בניסוי וטעיה (בעיקר טעיה) איך להמון חפצים אפשר למצוא אינטראקציות חדשות עם חפצים ויצורים אחרים, ולפעמים עם היגיון שמזכיר את השגעונות של הקווסטים הקלאסיים. למעשה, אם הייתי צריך לקטלג את המשחק הייתי אומר שמדובר במשחק דמוי מיינקראפט עם נגיעות שיגעון של אי הקופים – רק עם מוות אכזרי בכל פינה ובלי אפשרות לשמור את המשחק. הדבר היחידי שחסר לי כרגע בשביל האווירה זו מפלצת העשן מ- Lost, אבל מסתבר שבנוסף להכל המשחק בא גם עם חיבור ל- Steam Workshop, ככה שאולי מישהו כבר יצר את זה (עדיין לא -ע.ז)
זה שאני מושך משנה שעברה – Hitman Absolution
נכון, רשמית הוא יצא ב- 2012 אבל בירור קצר בויקיפדיה מעלה שלפחות בטריטוריה של יפן הוא נכנס רק השנה. אני מניח שמותר להתגמש כאן, נכון?
אז Hitman Absolution הוא משחק פעולה-התגנבות: ז’אנר כשנוצר מתישהו כשאנשי מרקטינג החליטו שמשחקי התגנבות “סתם” הם ז'אנר נישתי מידי שלא יכול להביא מכירות של מליוני עותקים, ולכן צריך שלשחקן יהיו כמה תתי מקלע וחבילות C4 בארסנל שלו. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים סדרת משחקי התגנבות קלאסית הולכת לכיוון שהוא יותר Action-Oriented: ספלינטר סל ומטאל גיר עשו את זה כבר קודם עם מכניקות משחק שמנסות למשוך פנימה גם את הקהל המאד מאד גדול של משחקי Call of Duty. למרות שזה אולי יגרור מחאה של הגרעין הקשה של מעריצי הסדרה, אני חושב שבהתחשב בנסיבות האלו Hitman Absolution עדיין מצליח לדעתי לעשות את המעבר הזה הכי טוב, ודווקא בזכות טוויסט מוצלח על הטריק הכי ישן בספר שאולי אפילו מציב אותו לפני משחקים אחרים בסדרה.
כששיחקתי ב- Splinter Cell Conviction, למשל, גיליתי שהדרך הכי קלה לעבור את השלב היא בדרך כלל לא באמצעות התגנבות ותחכום אלא פשוט ע”י קצירה הדרגתית של האויבים עם נשקים רועשים, אפילו ברמות המשחק הקשות יותר. המצב לא שונה משמעותית בAbsolution (לפחות ברמת הקושי הרגילה שמאפשרת לי לקצור אויבים על ימין ועל שמאל), אבל כאן פתאום גיליתי גורם לחץ חיצוני שעובד מצויין: הניקוד שלי במשחק.
בכל תחילת שלב מוצג הניקוד הכללי שלי, הממוצע העולמי והממוצע האזורי שבו אני משחק. אני יכול להשוות את עצמי לחברים שלי ובלחיצת כפתור לבדוק איזה פעולות בשלב יתנו לי בונוסים גדולים לניקוד. כמובן שכל הפעולות האלו מתקשרות לחיסולים יצירתיים של אויבים ושמירה על סטייל של מתנקש, כשמצד שני כל חיסול של אויב שהוא לא מטרה ראשית (כולל חיסול שקט של שומרים ואויבים עוינים) יוריד לי את הניקוד ויכריח אותי למצוא דרך להיפטר מהגופה במידה ואני רוצה לשפר את התוצאה.
אנחנו רואים את השימוש היצירתי בניקוד במשחקים כבר הרבה מאד שנים, מאז ימי ה- Arcade וטבלת השיאים שלהם, דרך משחקים כמו Geometry Wars שעזרו בתחילת ימי ה-Xbox Live Arcade להמציא את זה מחדש, ועד למימושים מתוחכמים יותר במשחקים כמו Trials Revolution שמראים לך בזמן אמת איפה אתה עומד במסלול ביחס לחברים שלך. אבל המימוש בהיטמן הוא לדעתי הכי טוב שנתקלתי בו, ואני חייב לציין שלפחות במקרה שלי זה היה מאד אפקטיבי: מהר מאד החלטתי שבשלבים מסוימים אני רוצה את הבונוס של "Suit Only", מה שהכריח אותי לשחק את המשחק בצורה שונה מאיך ששיחקתי אותו כשניסיתי להסוות את עצמי בבגדים אחרים. טענתי מחדש עשרות אם לא מאות פעמים את המשחק מנקודת השמירה האחרונה אחרי שגילו אותי כדי שלא יפגע לי הניקוד, וחיפשתי כל הזמן איזה מטרות אפשר לחסל באמצעות Signature kills מעניינים – גם בשביל הבונוס וגם בשביל לראות בעצם את הדברים הכי מעניינים שלמשחק יש להציע (העלילה הבנאלית אגב היא לא אחד מהדברים האלו).
ובנוסף לכל הדברים האלו, אני חייב לציין שמדובר במשחק שנראה נהדר. למעשה – מהמשחקים המרשימים ביותר שראיתי על המחשב החדש שלי. קיבלתי אותו כשקניתי את כרטיס המסך החדש ואני יכול להבין למה AMD בחרו להכניס דווקא את המשחק הזה: הוא נראה מדהים גם בפרטים הקטנים (החל מהקרחת של Agent 47 – סוף סוף ראש במשחק מחשב שנראה עגול ולא כמו אוסף פוליגונים) וגם בתמונה הרחבה שמציגה שלבים עמוסים וצפופים, שבחלקם קהל של מאות דמויות שמתאספות וצריך לנווט ביניהן. גם בסוף שנת 2013, אני חושב ש-Glacier 2.0 שמריץ את המשחק הוא אחד ממנועי המשחק הכי מרשימים גרפית שיצא לי לראות אם לא המרשים שבהם.
המגדלור – Bioshock Infinite
בתכל'ס שיקרתי לעידן. גם אם היו מעירים אותי משינה באמצע הלילה אני חושב שלא באמת היה לי קשה לבחור את משחק השנה שלי. ואם צריך, גם כמשחק הדור שלי. כי ביושוק אינפיניט הוא בסופו של דבר משחק כל כך אמביציוני ושמבוצע כל כך טוב, שאנשים שמפריע להם שמדובר במשחק כל כך טוב פשוט יחפשו את כל הבעיות המהותיות שלו או סתם דברים שהפריעו להם (כולל למשל “למה שילבו לי משחק יריות בסיפור הזה”) ויקפצו עליהם בשמחה – וזה לא משנה אם הבעיות האלו קיימות גם במשחק הקודם בסדרה או סתם במשחק אהוב אחר.
ביושוק אינפינט מספר סיפור פשוט מדהים, מציג עולם משחק מקורי ומהמרהיבים שיצא לנו לראות, חוגג על יותר רפרנסים תרבותיים נהדרים מפרק ממוצע של קומיוניטי, ואפילו בהיבט של המשחק עצמו הוא כולל כמה מכניקות חדשות ומעניינות (ובטח כאלו שהופכות אותו לטוב משמעותית בהיבט הזה של ביושוק המקורי). אני אזכיר גם פה את הביצוע המצויין לדמות של אליזבת, שיכולה בקלות לטאטא את הרצפה עם כל NPC אחרת שיצא לי לראות בעבר (בדיעבד כשחזרתי לשחק במשחק שוב פתאום שמתי לב כמה זמן בתחילת המשחק אני נאלץ בכלל לשחק בלעדיה וזה ממש ביאס אותי).
אבל החשוב מכל (לדעתי) – בניגוד לביושוק המקורי שכולם מסכימים על רגע השיא שלו עם הטוויסט באמצע המשחק וההתדרדרות שמגיעה אחר כך, כאן אנחנו מקבלים משחק שמספר סיפור שרק הולך והופך ליותר מדהים ככל שמתקדמים בעלילה: עם עוד טפח מעניין שנחשף, עוד הערה מעניינת מצד ה- Luteces, עוד טוויסט קטן לסיפור, ופינאלה שפשוט לוקח אותך להרפתקה חדשה שבסופה אתה שומע את האסימון נופל והלסת נשמטת. ואז אתה רץ לאינטרנט בשביל לעשות לעצמך סדר בראש ולקרוא מה אחרים חושבים ומה עוד הם פיענחו שאולי פספסת בעצמך – ומגלה פה משהו אפילו יותר עמוק ממה ששמת לב אליו בהתחלה.
אמנם ביושוק אינפיניט הוא לא משחק מושלם, ואני יכול בקלות לכתוב בעצמי יותר מילים ממה שכתבתי בכל הפוסט הזה על הבעיות שלו. אבל הוא כן עושה יותר מכל משחק אחר לדעתי, וזה בסופו של דבר המדד הכי חשוב. קן לוין הוכיח את עצמו שוב לדעתי בתור היוצר הכי מעניין של התעשייה הזו, ושש שנים אחרי ביושוק המקורי שבא והראה לנו בדיוק מה משחקים יכולים לעשות שלא אפשרי בשום מדיום אחר, מגיע אינפיניט ומראה לנו לנו שיש גם למדיום הזה עוד הרבה לאן לשאוף. משחקים שיבואו אחרי ביושוק אינפיניט פשוט ישפטו בצורה אחרת ממשחקים שהיו לפניו.
ומצד שני – PC Gaming
כמו רוב הגיימרים בעולם אני סובל מתופעת ההזדקנות, שהסימפטומים המרכזיים שלה הם הכנסה פנויה הולכת ועולה מצד אחד, וזמן פנוי שהולך ומתמעט מצד שני. מה שנקרא בעברית Backlog.
במקרה האישי שלי, לאורך רוב השנים גם תמיד היה לי PC למשחקים לצד קונסולת משחק כזו או אחרת, וכתלות בהזדקנות היחסית של כל אחד מהם והמשחקים שיוצאים להם הייתי מחלק את הזמן שלי ביניהם. בסוף השנה שעברה ריעננתי את צד ה- PC של המשוואה וקניתי מחשב חדש (הקודם נרכש ב-2006), מה שאוטומטית דחף את המטוטלת לצד שלו (יאי, אפשר לשרוף עכשיו עוד 100 שעות על Skyrim, רק הפעם בהגדרות מקסימליות). אבל איכשהו, מצאתי את עצמי מתאכזב יותר ויותר מההתעסקות המיותרת במסביב.
שלא תבינו לא נכון, שנים ארוכות חישלו אותי בבעיות הידועות של עולם ה- PC, כולל הגדרת IRQ ו-DMA לכרטיסי קול מימי ה- DOS, דרך התעסקות בקבצי Registry בחלונות, ועד להרצת משחקים עם Debugger כדי לנסות ולטפל בבעיות בעצמי. אבל כשהזמן הפנוי שלך בשביל לשחק הולך ומתקצר, הדבר האחרון שיש לך כח אליו אחרי התקנה ארוכה של משחק, הפעלה שלו שמצריכה התקנה נוספת של DirectX, הפעלת Launcher בשביל להגדיר את הגרפיקה והסאונד – זה התרסקות של המשחק עם הודעת שגיאה ששולחת אותך לחפש פתרונות בגוגל.
רוצה להפעיל את Far Cry 3? התרסקות. חפש בגוגל וגלה שאתה צריך לחכות לדרייברים החדשים שפותרים את הבעיה ויוצאים מחר. רוצה להפעיל את Assassin's Creed שנמצא בבאקלוג שלך כבר כמה שנים? התרסקות. חפש בגוגל וגלה שהוא לא יודע לרוץ על חלונות 8 מכונן משני אלא רק מהכונן של מערכת ההפעלה (שיושבת על SSD בלי הרבה מקום פנוי, כמה נוח). רוצה להפעיל את Sleeping Dogs? התרסקות. ועדיין אין לי מושג למה. יש כמובן משחקים שרצים נהדר בלי בעיות ובלי התרסקויות מההתחלה ועד לרגע האחרון (שלושת המשחקים שציינתי כאן לטובה למשל, עבדו לי נהדר), אבל כשאתה משחק על ה- PC תמיד יש לך את החשש הקבוע הזה שמשהו לא יעבוד כמו שצריך ותצטרך להתחיל ולחפש פתרונות לפני שתוכל להפעיל את המשחק. לא פלא שגיימרים מזדקנים מהגרים לאיטם לשחק משחקים פשוטים על טאבלטים.
אז מצד שני, טוב שיש גם קונסולה בבית, נכון? GTA V יכל אולי להופיע אצלי ברשימת משחקי השנה, אבל אחרי כמה דקות משחק (נהדרות בכל קנה מידה) נזכרתי שהבטחתי לעצמי לסיים את The Ballad of Gay Tony לפני שאני קופץ למשחק הבא. אמנם את GTA IV ואת ההרחבה הראשונה שיחקתי על הקונסולה, אבל את גיי טוני כבר קניתי למחשב שבזמנו היה ישן מידי בשביל להריץ את המשחק כמו שצריך בלי לקרטע (תזכורת – מדובר במחשב מפלצתי מ-2006 בזמן שGTA IV יצא ב-2008). ומה מסתבר הפעם? שהמחשב החדש שלי הוא חדש מדי בשביל להריץ את המשחק, שלא יודע להתמודד עם כרטיסי מסך עם יותר מ-2 ג’יגה של זיכרון וכופה עליהם הגדרות משחק מינימליות. אז שוב פעם לקפוץ לאינטרנט, להגדיר קבצי ini, לשנות את שורת הריצה של המשחק, להוריד תוספים שמתקנים (לא בהצלחה יתרה) באגים בשיידרים – ואחרי כמה שעות של ניסוי וטעיה לחזור פנימה ולשחק על מחשב חדש משחק שעדיין מצליח לקרטע עם איכות תמונה פחות טובה מזו שהיתה על הקונסולה בזמנו. אז על זה שילמתי כמעט 2000 ש”ח לכרטיס מסך?! עם GTA V נאלצתי לחכות ל-2014, אז אולי ברשימה של השנה הבאה.
דווקא בהיבט הזה, אני צופה ששנת 2014 תהיה הרבה יותר טובה בעולם ה- PC. אחרי שמיקרוסופט בדור האחרון די זנחה את כל מה שקשור ל- PC כפלטפורמת משחקים, Valve כבר הרימה את הכפפה פעם אחת עם חנות דיגיטלית שעשתה מהפכה לא קטנה בתעשייה. עכשיו אנחנו עדים לשלב הבא עם מערכת הפעלה שהפוקוס שלה אמור להיות משחקים, ולמרות שמדובר בעניין של ביצה ותרנגולת עם בעיות של חבלי לידה יכול מאד להיות שאנחנו נראה בהמשך הדרך פלטפורמה הרבה יותר יציבה שמצליחה להנות לפחות מחלק מהיתרונות של הקונסולות במקביל לשמירת המבנה הפתוח של ה- PC – ואנחנו צפויים בתוך שבועיים בערך לשמוע על חדשות נוספות בנושא במסגרת ה- Steam Developers Day. כל זה במקביל ל- AMD שהודיעו ממש לאחרונה על ה- Mantle, שבתקווה יאומץ גם ע”י המתחרים ויהפוך ל- API סטנדרטי חדש לפיתוח עבור ה- PC. ואפילו אם לא, העובדה ש- AMD יושבים היום עם חומרה יחסית דומה בלב של הקונסולות של מיקרוסופט וסוני לפחות נותנת סוג של נחמה: על GTA V עצמו לא הייתי בונה, אבל אולי בזכות האחידות הזו נזכה לראות בעתיד פורטים קצת יותר מוצלחים מהקונסולות – ככה שגם עבור גיימרי ה- PC שלא מסתכלים לצדדים יצא שהדור החדש של הקונסולות הוא epic win.