שלום, אני ארז. בעבר ערכתי את Vgames, ואני עדיין כותב פה ושם על משחקים בוואלה! ובעוד כל מיני מקומות. עכשיו גם כאן, אחרי שזיירמן הסכים לצרף אותי למצבת הכותבים של הבלוג מהסיבה המוצדקת ״אנחנו לא במצב לסרב לאנשים שרוצים אשכרה לכתוב לבלוג הזה מדי פעם״. נעים מאוד!

בגילי המאוחר, אני כבר לא מוצא זמן לחזור למשחקים ישנים. אני זוכר שרק לפני 20 שנה הייתי חוזר שוב ושוב לסוניק 2. כמעט כל שבוע מצאתי לי את ה-4 שעות שלקח לי לסיים אותו (בשלב הזה כבר יכלתי לעבור את הבוס האחרון בעיניים עצומות, אבל זו לא היתה חוכמה – זה היה בוס ממש קל). גם ל-Link to the Past, אחד המשחקים האהובים עליי, חזרתי המון פעמים במהלך חיי. אבל לא לאחרונה. כשיש כל כך הרבה משחקים חדשים לשחק בהם וכל כך מעט זמן לעשות את זה – למי יש זמן לשידורים חוזרים בכלל?

למרות הכתוב למעלה, בשבועות האחרונים דווקא כן יצא לי להתנסות בשני ״שידורים חוזרים״ כאלה. רצה הגורל וזו היתה תקופה יבשה קצת במשחקים חדשים, והגיעו לידיי עותקים נוצצים של Fable המחודש ל-Xbox 360 ושל Tomb Raider המחודש לפלייסטיישן 4. שניהם משחקים שאהבתי מאוד בזמן אמת, וחשבתי שאהנה מהם גם בסיבוב השני. במיוחד פייבל, ששיחקתי בו לפני די הרבה שנים ואני כבר לא ממש זוכר יותר מדי ממה שהלך בו, אבל גם מההרפתקה האחרונה של לארה קרופט, שלמרות ששיחקתי בה במקור לפני פחות משנה היא זכורה לי כאחד מהמשחקים שהכי אהבתי ב-2013, ככה שלא היתה סיבה אמיתית שלא אהנה ממנה פעם נוספת עם גרפיקה משופרת .

לחזור לפייבל

כתבתי ממש כאן למעלה ש-Link to the Past, משחק הסופר-נינטנדו של סדרת זלדה, הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים. בכלל, במשחקי זלדה יש את כל מה שאני אוהב במשחקים: עיצוב שלבים כמעט מושלם, חידות מגניבות, אקשן מעניין אך לא מאתגר יתר על המידה וקצב מעולה. את פייבל אפשר לתאר די בקלות כ״זלדה בפיתוח מערבי״. בשעות הראשונות של המשחק הדמיון בין היצירה השאפתנית של פיטר מולינו לבין סדרת המשחקים האיקונית של שוגארו מיאמוטו די מדהים, ולמרות שככל שמתקדמים בפייבל כך הוא מתחיל להזכיר יותר משחקי תפקידים מערביים יותר מאשר את סדרת ההרפתקאות היפנית – הדמיון הזה אף פעם לא נעלם לחלוטין. ומבחינתי זה עניין די חיובי, גם כל כך הרבה שנים אחרי שהוא יצא במקור.

כי Fable, בבסיסו, הוא אחלה משחק – ודווקא ככל שמתרחקים יותר מהזמן בו הוא הושק במקור קל יותר להזכר בזה. בסמוך ליציאתו, הגיימרים עדיין היו מסונוורים מההצהרות המפוצצות של מולינו לגבי כל מיני פיצ׳רים שהיו צריכים להכלל בו אך בסופו של דבר ירדו. אני זוכר נאומים שלמים על כך שכל עץ במשחק יהיה דינאמי לחלוטין ויצמח בהתאם להתקדמות השחקן: אם הגיימר ישמיד את העץ בהיותו שתיל – הוא לא יצמח. אם הוא ידאג להשקות אותו הוא יפרח וילבלב. בסופו של דבר, באופן די צפוי, העצים הדינאמיים האלה נשארו בראש של מולינו ולא הגיעו למשחק, כמו עוד שלל מכאניקות אחרות. אבל מי בכלל זוכר את כל זה היום? במבט לאחור קל להבין עד כמה שההצהרות האלה מבית מולינו היו קוריוז בלבד, שלא השפיע בסופו של דבר על המשחק עצמו. שהיה אחלה.

מהצד השני של המטבע, ״אחלה״ זה עדיין לא ״מצויין״. לפייבל המקורי היו כמה בעיות שטופלו במשחק השני בסדרה (והטוב ביותר בה לדעתי) – ולחזור אליהם היום מרגיש כמו לקחת כמה צעדים אחורה. מערכת הקרב עדיין בסיסית מדי, הבחירות המוסריות רדודות מאוד, התגובות של האנשים ברחוב למעשים שלכם חוזרות על עצמן תוך דקות ספורות וכו׳ וכו׳. הגרסה החדשה, Fable Anniversary, לא מתקנת שום דבר – וחבל. עם עוד קצת ליטושים ושיפורים זה היה יכול להפוך את המשחק הזה למצויין גם בשנת 2014 – אבל בהיעדרם הוא נשאר רק ״אחלה״, והאמת העגומה היא שקשה לי לראות יותר מדי גיימרים, במיוחד כאלה שלא שיחקו במשחק במקור ואין להם את הרגש הנוסטלגי אליו, משקיעים את הכמה-עשרות-שעות שצריך כדי לסיים אותו. אם אלה מחפשים פייבל להכנס איתו לסדרה, אמליץ בחום לדלג על המשחק הראשון ולקנות את Fable 2 הטוב הרבה יותר. מצד שני – המשחק המקורי עדיין טוב יותר מהשלישי (וגם הספין-אוף המוזר ל-Kinect שיצא בשלב מסויים).

מה כן חדש בגירסה הזו והאם שווה לקנות אותה ל-360 שלכם אם כבר שיחקתם אותו בעבר על ה-Xbox או ה-PC? יש גרפיקה משופרת שהופכת את המשחק ל-HD (אך לא משפרת הרבה יותר מדי מעבר לרזולוציה הבסיסית), את כל התכנים שצורפו במקור למהדורת ה-Lost Chapters של המשחק, ויש תמיכה במסך נוסף באמצעות Smartglass ויש, כיאה לתקופה בה אנחנו חיים, תמיכה ב-DLC. אה, כן, ויש גם אצי׳במנטים, אם אתם בקטע שלהם (זיירמן, אני מדבר אליך) זהו. אם זה שווה את ה-200 שקל שלכם, תצטרכו להחליט לבד (כן!!!!! ווהוו!!!!! אצ'יבמנטים!!!!!1 -זיירמן)

לארה עושה זאת שוב 

ובינתיים, בצד השני של ספקטרום הנוסטלגיה, ממתינה לי לארה קרופט עם המהדורה הדפניטיבית של Tomb Raider. אחרי שהמשחק, שיצא במקור לפני שנה, צבר הצלחה די גדולה, החליטו ב-Square-Enix לנסות לחלוב אותו עוד קצת, והוציאו לו גירסה חדשה לקונסולות החדשות, הפלייסטיישן 4 וה-Xbox One. ההבדל בין לארה קרופט של 2013 לבין זו של 2014 הוא בעיקר גרפי: הרזולוציה שודרגה ל-1080P, קצב הפריימים התייצב על 30, הטקסטורות והתאורה עברו שדרוגים לחומרה החדשה ולארה עצמה קיבלה מבנה פנים חדש. גירסת הפלייסטיישן 4 גם כוללת את אפקטי השיער המיוחדים שבזמנו היו בלעדיים רק לגירסת ה-PC, וגרמו לכל מיני אנשים הזויים לדבר שעות על שיערות מתנפנפות של גיבורות וירטואליות.

בקיצור – ההבדל הוא רק גרפי. וזה טוב, כי זה אומר שהמשחק עדיין מצויין. Tomb Raider, לדעתי, היה ונשאר אחד ממשחקי ההרפתקאות הטובים ביותר של השנים אחרונות, כזה שקורע את הבטמנים השונים ואפילו את Uncharted בלי יותר מדי בעיות. לחזור אליו היה כיף כמעט כמו בפעם הראשונה.

לא סתם כתבתי ״כמעט״. כי לחזור אליו כל כך מהר גם מבליט כמה מהדברים הפחות כיפיים בו. כמו למשל העובדה שהשעות הראשונות במשחק חשוכות כמעט לגמרי ונראות זוועה על כל טלוויזית LED או LCD (אלה לא מתמודדות יותר מדי טוב עם צבעים כהים גם ככה – מה שהופך את כל המשחק לגוון מאוד מכוער של אפור). או שקטעי ה-QTE בו מעצבנים ומכשילים. או שהסיפור שלו מתחיל סקסיסטי נורא, ומשתפר רק לקראת הסוף. בסיבוב הראשון היה הרבה יותר קל להתעלם מהפגמים הדי פעוטים האלה – אבל עכשיו, כשהחוויה המקורית כל כך טריה בראש, חסר את אפקט הוואו שהסווה את כל המגרעות האלה מלכתחילה.

עוד משהו שהגירסה הדפנטיבית הזאת מדגיש הוא עד כמה המשחק הזה נראה טוב כבר בגירסה הרגילה שלו. אז כן, בפלייסטיישן 4 הכל חד יותר ויש יותר גופי תאורה ופרטיקלים ועוד כל מיני אפקטים – אבל להגיד שאני שם לב להבדל תהומי בגרפיקה בין הגירסה הזו לגירסת ה-Xbox 360 בה שיחקתי במקור? אני לא שם לב. המשחק נראה פחות או יותר אותו דבר – והאותו דבר הזה הוא ״ממש ממש טוב״, במיוחד ברגע שהשמש זורחת והמשחק יוצא מהפאזה החשוכה והמעצבנת שלו. רוצה להגיד: אם שיחקתם בו כבר, אין ממש טעם לקנות את השדרוג. אם לא שיחקתם בו עדיין – תפסיקו לקרוא מייד (זה בסדר, זה כבר סוף הפוסט בכל מקרה) ורוצו לשחק בו. רוצו! (יש אצ'יבמנטים? -זיירמן)

המשחקים שנשארו על המדף

הזמן לשידורים חוזרים נגמר. בשבועות האחרונים יצא inFAMOUS חדש ו-Titanfall, ועוד מעט יגיע חודש מאי עם המשחקים הגדולים שלו. בקיצור – תקופת היובש פחות או יותר נגמרה, מה שאומר שאני לא רואה איך אמצא בקרוב זמן לחזור לסיבוב נוסף על משחקים אהובים מפעם. וחבל. כי על המדף עדיין נמצא חידוש ה-HD ל-Kingdom Hearts הראשון שאני מת לשחק בו שוב, לצד החידוש שזה עתה יצא ל-Final Fantasy X ו-X2. למרות שלחזור הן לפייבל והן ללארה היה כיף – אני עדיין מוצא את עצמי נהנה ומתרגש הרבה יותר מחוויות חדשות, על כך יעיד אינפיימס הנ״ל שוודאי גרם לשכנים שלי לתהות אתמול בצהריים למה אני צועק כל כך חזק על איזה בוס מעצבן אחד והאם הם צריכים להזמין משטרה – זאת לעומת לארה, שגם בקטעים המתסכלים שלה לא הוציאה ממני יותר מדי תגובות.

כנראה שגורלי הוא להסתכל על קופסאות חידושי המשחקים שעל המדף, להאנח, ולהשלים עם זה שההזדמנות האמיתית הבאה שלי לשחק בהם תהיה, עם קצת מזל, בפנסיה. במהרה בימינו אמן.