אני לא מרגיש בנוח לכתוב ביקורת על Five Nights at Freddy’s.

תבינו, אני לא חושב שמבקר משחקים צריך באמת לסיים את המשחקים שהוא כותב עליהם ביקורת. כלל האצבע שלי הוא שככל שהביקורת שניתנת למשחק היא יותר חיובית, ככה צריך לשחק בו יותר לפני שכותבים עליו, אבל גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. בקצרה, יש משחקים שאפשר “לקלוט” הרבה לפני שמגיעים לסוף שלהם. זה לא נפוץ, אבל היו מקרים שבהם כתבתי ביקורת על משחק שהגעתי רק לאמצע שלו. אבל ב- Five Nights at Freddy’s, בבירור, לא שיחקתי מספיק בשביל לכתוב עליו ביקורת.

ליתר דיוק, לפי Steam, ב- Five Nights at Freddy’s שיחקתי 42 דקות. וזהו. הספיק לי. אני לא חוזר ל- Five Nights at Freddy’s. מיציתי. אני לא נוגע יותר בחרא הזה. כמו כן, אני חייב לציין שהוא משחק מדהים וכולכם צריכים לשחק בו.

בתור שומר הלילה בפיצריה של פרדי פזבר, הדוב האנימטרוני, את רוב Five Nights at Freddy’s תבלו כשאתם בוהים במצלמות האבטחה השונות הפזורות ברחבי המתחם. בעיה אחת היא שמצלמות האבטחה האלה (וגם דלתות החירום ששולטות על הכניסות לחדר שאתם נמצאים בו) קשורות למצבר שהולך ומתרוקן בקצב מדאיג ככל שאתם משתמשים בהן יותר. אבל הבעיה היותר גדולה היא שהבובות האנימטרוניות ששרות ורוקדות לילדים בשעות הבוקר לא באמת מפסיקות לעבוד בלילה. הן מטיילות ברחבי המסעדה. ואם הן יתקלו בכם – הן יחשבו שאתם שלד רובוטי מחוץ לחליפה שלו, והתוצאה לא תהיה נעימה במיוחד.

Five Nights at Freddy’s מזקק את ז'אנר האימה למינימום של המינימום. אתם לא יכולים לזוז בו. האינטרקציה שלכם עם העולם מוגבלת. הוא מתרחש בסביבה קטנה למדי. וזה בדיוק מה שגורם לו לעבוד. חוסר היכולת שלכם לזוז יוצר הרגשה של פגיעות. האינטרקציה שלכם עם העולם – שנעשית בעיקר דרך כמה מצלמות חשוכות ומטושטשות – יוצרת הרגשה של פראנויה. הוא מלחיץ. ורגעי הכשלון שלו, שבו הרובוטים מתפרצים לחדר שלכם, באמת יגרמו ללב שלכם ליפול לתחתונים לא משנה עד כמה אתם מכינים את עצמכם לכך שהם הולכים להגיע.

אני לא חובב גדול של הז'אנר הזה. אימת "הקפצות" עובדת עלי מעולה, אבל אני לא נהנה ממנה במיוחד. ובכל זאת, Five Nights at Freddy's גרם לי להמשך אליו כמו יתוש למכשיר הזה עם מנורת הניאון במרכז שצולה יתושים. כי הוא מסקרן. כי הוא עושה הכל נכון. כי הוא מכיל מעט מאוד רכיבים שיוצרים ביחד חוויה אפקטיבית להחריד. כל כך אפקטיבית, שזו הסיבה שבגללה הפסקתי לשחק במשחק אחרי 42 דקות. אני פשוט לא חזק מספיק, אתם מבינים. אני כנראה אוכל לנצח אותו אם אני אשחק בו מספיק, אבל באיזה מחיר?!

ולמרות שלא שיחקתי ב- Five Nights at Freddy’s המון, אני עדיין יכול לחשוב על דברים שהיו עלולים להפריע לי אם הייתי משחק בו יותר. נראה לי שכשהוא יהיה יותר קשה, אלמנט המזל יתחיל לשחק בו תפקיד משמעותי יותר. ברחבי האינטרנט מספרים שהוא קצר למדי, וברגע שמבינים את כל הכללים, הלילות הראשונים אמורים להיות טריוויאליים להחריד.

אבל אלה חסרונות שיתחילו להופיע אם תשחקו הרבה ב- Five Nights at Freddy's. ואני באמת לא חושב שיש בזה צורך. Five Nights at Freddy's, בתור משחק אימה, עובד יותר טוב כשאתם מפסידים. כשהתוכנית שלכם משתבשת. כשהמשחק מפתיע אתכם. כשאתם עושים כמה שיותר דברים נכון, אבל בכל זאת אחת הבובות מתפרצת לחדר שלכם וגורמת לכם להתקף לב.

החידוש או העניין בזה עלול להתפוגג אחרי שעה או שתיים, ולהתחלף בתסכול. אבל אתם לא צריכים לשחק בו כל כך הרבה. אתם צריכים לשחק בו בתור חוויה קצרה, מיוחדת, שתאתגר את השליטה על שלפוחית השתן שלכם. ואז לשים אותו בצד. אולי לתת לקרוב משפחה שאתם לא מחבבים במיוחד לעשות בו סיבוב. אם הוא היה משחק יקר אולי הייתי קורא לזה בזבוז. אבל במחיר של 5$? אני ממליץ לכם בחום לנסות.

Five Nights at Freddy’s זמין ל- PC דרך Steam במחיר 5$, וגם ל- Android ו- iOS במחיר 3$. לפני שבוע פרסמנו פה בבלוג סרטון “בואו נשחק” שבו אני, ארז ויוגב משחקים ביחד במשחק, לרווחתם של כל קוראי הבלוג (וגם קרובי משפחה, חברים, עמיתים לעבודה…) שרוצים לשמוע אותנו צורחים.