אף אחד לא היה יכול להאשים אותי על כך שהייתי סקפטי כלפי Alien: Isolation. המותג הזה עובר התעללות באופן יחסית קבוע ע״י תעשיית משחקי הוידאו כבר עשרות שנים, וכדי לוודא שאין סיכוי שנשכח את זה – המשחק האחרון שיצא תחת המטריה שלו היה Colonial Marines הנוראי. וכש- Creative Assembly (נו, אתם יודעים, אלה שעושים בעיקר את משחקי האסטרטגיה של סדרת Total War), שבימים כתיקונם לא מתקרבת לפיתוח של משחקי פעולה בגוף ראשון עם מקל, נכנסה עם חזה מנופח לתוך החדר ואומרת ש"אה, דרך אגב, אנחנו הולכים לקחת את המותג הזה שכולם נכשלים איתו כלהזמן ולעשות איתו משהו שאף אחד לא עשה איתו אי-פעם בז'אנר שאנחנו לא מתקרבים אליו אף פעם, וזה יהיה אדיר" – אף אחד לא באמת לקח אותם ברצינות, נכון?

אז הייתי סקפטי. הייתי סקפטי כשהמשחק הוכרז. הייתי סקפטי כששוחררו סקירות "בקרוב". הייתי סקפטי כשהמשחק יצא לשוק. וגם כשעה לתוך המשחק, לא ממש האמנתי שזה יעבוד. אבל לפתע קלטתי שבשעה הזו עדיין לא יריתי באף אחד, לא הייתי לרגע באף סכנת חיים, ואני עדיין לופת במתח את העכבר והמקלדת כאילו החיים שלי תלויים בהם. ואז הפסקתי להיות סקפטי.

מה בעצם ההבדל הגדול? למה Creative Assembly בכלל ציפו שנתרגש מהסיפור הזה? ובכן, משחקי ״הנוסע השמיני״, לפי מיטב המסורת, בדרך כלל מסתמכים בצורה כבדה על הסרט השני בסדרה. זה אומר שמשחקים בהם לוחם-חלל שרירי, עם נשק אוטומטי, שהורג הרבה חייזרים, דואג להתחמק קצת מהחומצה שהם מתיזים כשהם גוססים לידו, בשעה שהוא מתקדם הלאה באומץ, דורך מדי פעם על איזה Facehugger שעומד בדרכו. זה לא אומר שהם לא היו מפחידים, בהכרח. גם הסרט השני היה מפחיד לפרקים. אבל הם לא היו משחקי אימה. הם היו משחקי אקשן מפחידים.

לעומתו, Alien: Isolation מסתמך על ״הנוסע השמיני״ הראשון בתור מקור ההשראה שלו: מעט מאוד משאבים, וחייזר אחד, בלתי פגיע לחלוטין. Alien: Isolation הוא משחק אימה. לוחם החלל השרירי שאתם לא משחקים מוחלף במהנדסת אמנדה ריפלי (כן, הבת של). הנשק האוטומטי מוחלף במפתח ברגים וכשרון אלתור מוצלח במיוחד מג'אנק שמפוזר באזור. זה לא שלאמנדה אין גישה לכלי נשק במהלך המשחק. פשוט יש ממש מעט מהם. ורובם אפילו לא יאטו את החייזר בזמן שהוא ירוץ במהירות לאכול לכם את הפרצוף.

מבחינה עלילתית, Isolation מתרחש 15 שנים לאחר אירועי הסרט הראשון, אמא של אמנדה ריפלי עדיין לא נמצאה, ואף אחד לא יודע מה קרה לספינת החלל נוסטרומו שעליה היא עבדה. אבל אז מתגלה סימן חיים! הקופסה השחורה של הנוסטרומו נמצאה ע״י חללית אחרת, והיא נמצאת עכשיו על תחנת חלל בשם סבסטופול. אמנדה, בניסיון לברר מה קרה לאמא שלה, טסה לשם בליווי של עוד כמה אנשים, אבל כשהיא מגיעה לשם מתרחשת תאונה, היא מופרדת משאר אנשי הצוות, ומגלה שתחנת החלל הזאת נטושה הרבה יותר משסיפרו לה, ושרעשים מוזרים בוקעים מתעלות האוורור שלה.

כיאה לסרט מתח בנוי היטב, Alien: Isolation לוקח את הזמן שלו. יעבור הרבה זמן עד שתראו את החייזר המיתולוגי. עד אז תצטרכו להתמודד עם תושביה האנושיים של תחנת החלל, כמה אנדרואידים שהשתגעו, והמערכות המתפרקות של תחנת החלל עצמה. כשהוא כן מופיע, זה יהיה בכמה רגעים מתוסרטים לא מרשימים במיוחד. אבל אז המשחק יתיר את הרסן מהחייזר, ויגלה את הטבע האמיתי שלו.

החייזר של Alien: Isolation לא מתנהג בצורה מתוסרטת מראש. האינטליגנציה הממוחשבת שלו עובדת בצורה שונה בכל פעם, מנסה לצוד אתכם. הוא יחקור רעשים חשודים, יימשך לאורות מהבהבים, ישתמש במערכת תעלות האוורור בשביל לצוץ בצורה מפתיעה במקומות שונים, ולפעמים פשוט יחכה בנקודה מסויימת בתקרה ויארוב לכם.  הוסיפו לכך את העובדה שאתם לא יכולים לשמור מתי שאתם רוצים, אלא רק בנקודות מסוימות, ותקבלו את הגדולה של Alien: Isolation – הצורה שבה הוא יוצר מתח ופחד ע״י לשלוח אתכם כל הזמן לטריטוריות לא-מוכרות, שהאויב העיקרי שלכם בהן מתנהג בצורה לא צפויה, ושיש לכם משהו ממשי להפסיד כשאתם מתקדמים בהן – ההתקדמות שלכם במשחק עד כה.

עלי זה היה אפקטיבי בצורה מחרידה. היו קטעים שבהם התחבאתי בלוקר בשעה שהחייזר מסתובב בחוץ, והרגשתי איך הנשימה שלי נעתקת כמו הנשימה של הדמות שאני משחק. הצורה שבה החייזר מתנועע, ביחד עם עיצוב סאונד מדהים וסביבות לא-מוכרות פשוט עבדו, ולגמרי מוכרים את התחושה שזה לא עוד אויב סטנדרטי במשחק מחשב. זה כוח טבע. משהו שהדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות נגדו זה לנסות ולא להיות באזור כשהוא מגיע.זה לא משחק אימה כמו Five Nights at Freddy's, שמנסה להפחיד אתכם בעיקר ע"י "הקפצות" כשאתם נפסלים. זה משחק שמשרה אווירה נוראית ומאיימת, כמעט בכל שלב שלו. אם אתם אוהבים את האימה שלכם מותחת ופסיכולוגית, הוא יכול להיות נהדר עבורכם.

וזה לא רק האינטרקציה עם החייזר. זה החייזר, העולם המיוחד של המשחק, והאינטרקציה בין השניים. הצורה שבה קרב יריות יכול להיות מסוכן לא רק בגלל התחמושת המינימלית שיש לכם במהלך המשחק, אלא כי הוא יכול למשוך את החייזר לאזור. הצורה שבה גם אתם וגם הוא צריכים לחלוק את אותן תעלות האוורור בשביל להתגנב ממקום למקום. הצורה שבה המשחק מכריח אתכם לעמוד כל הזמן באותו החדר ביחד עם משהו שעושה רעש מאוד חזק כדי להוסיף לאינטרקציה הכי בסיסית אלמנט של מתח. הצורה שבה אתם יכולים לכופף את הכללים, ולגרום לחלק מהמערכות הסוררות של תחנת החלל לעשות משהו לטובתכם. אין ספק, Alien: Isolation עושה הרבה דברים ממש ממש טוב. הבעיה היחידה היא שהוא עושה גם כל מיני דברים אחרים.

מלבד השלבים האלה שבהם גם אתם וגם החייזר מסתובבים בתחנת החלל באופן חופשי יחסית, עוד הרבה שלבים ב- Alien: Isolation. שלבים שבהם אתם משחקים דמויות אחרות ברגעים שהם לא יותר משירות זול למעריצים. שלבים שבהם אין את החייזר, ויש רק רובוטים. שלבים שבהם ההתנהגות של החייזר מתוסרטת מראש. מישהו בחברת הפיתוח של המשחק הזה חשב אולי שהשלבים האלה מספקים קצת הפוגות הכרחיות. אבל הם לא. הם לא עשויים בצורה מוצלחת מספיק והם שוברים את כל הקצב של המשחק, וזה מטופש. זה מוציא את המשחק ממיקוד, וזה לא כיף מספיק.

למעשה, כשאני מתאר את זה ככה, אני עושה למשחק קצת הנחות. אם אני אכבה את הרגשות החיוביים שיש לי כלפי המשחק ואנסה לשפוט אותו בצורה אובייקטיבית, אני אהיה חייב להודות באמת העצובה: יש בו רגעים פשוט נוראיים. רגעים שבהם שקלתי לעזוב אותו ולהפסיק לשחק בו לחלוטין. אמנם לא עשיתי את זה באמת – חרקתי שיניים, והמשכתי לשחק ב- Alien: Isolation עד הסוף. אבל השלבים האלה העיקו עלי. היוו רעש רקע במה שהיה אחת החוויות הכי מעניינות שעברתי במשחק מחשב בשנה האחרונה.

זו לא הבעיה היחידה של Alien: Isolation. הבעיה העיקרית השנייה שלו היא שמנגנון המשחק הבסיסי שלו יעבוד רק על סוג מסוים של אנשים. בואו נדגיש את זה לרגע: יש מעט מאוד נקודות שמירה. בין אחת לשנייה, אתם תלויים, לא-מעט, בחסדיו של חייזר שההתנהגות שלו יכולה להיות בלתי-צפויה לחלוטין. גלגול קוביה לא-מוצלח של האינטליגנציה הממוחשבת מאחורי הקלעים, ותקלעו למצב בלתי אפשרי ותצטרכו לחזור כמה דקות טובות של משחק אחורה. אני אהבתי את זה. זה היה חלק חשוב באווירה ובמתח שהמשחק השרה עלי. אבל זו ממש לא הנאה אוניברסלית. יש אנשים שמה שתיארתי עכשיו מייצג את כל מה שהם שונאים במשחקי מחשב, פחות או יותר. אם אין לכם את הסבלנות הנדרשת למשחק מהסוג הזה, אל תטרחו.

העניין הוא שמאחורי הבעיות הרציניות האלה, Alien: Isolation מסתיר משחק טוב. ויותר חשוב מכך שהוא טוב – הוא גם משחק מעניין. הנוכחות של החייזר יוצרת דינמיקה מעניינת, תחושה של חוסר-אונים שמתובלת באלתורים מפתיעים ברגע שדוחקים אתכם לפינה ורגעים נדירים של תחושת עליונות כשאתם מעוררים רעש באזור מסוים בשביל לשסות את החייזר באנשים שעומדים בדרככם. עיצוב הסביבות והסאונד שלו מדהים, ומאוד תורם ליצירת התחושה שמדובר במקום "אמיתי" (אם כי נראה שלתושבי תחנת החלל יש גישה יותר מדי ליברלית לספריי צבע). את המטרה שאותה Alien: Isolation מנסה להשיג – הוא מצליח.

אז זה חבל. זה חבל שגם אם Alien: Isolation יהיה משחק השנה שלי (כרגע הסיכויים שלו נראים די טובים), הוא יהיה "משחק השנה" עם הערת שוליים. משחק שבכל פעם שאני אדבר עליו אני אגיד שהוא היה מדהים ומצוין ומותח, ואז אוסיף "אבל". אבל הוא היה יכול להיות יותר מפוקס. לחתוך קצת את החלקים המיותרים, ולהפוך למשחק טוב בהרבה. מה שהמשחק הזה היה צריך זה עורך יותר קשוח. בהעדרו, ההרגשה היא כאילו קיבלנו את גרסת הבמאי של משחק שהיה מוצלח בהרבה בגרסתו המקורית. וזה, כאמור, קצת חבל.

Alien: Isolaton זמין עבור כל הפלטפורמות בעולם שהן לא Wii U. אני שיחקתי בעותק ביקורת שנשלח אלי ע"י יבואנית המשחק. אם אתם רוצים לראות אותי משחק במשחק ומת בהרבה דרכים נוראיות, אתם יכולים לעשות את זה כאן.