ל- Sierra תמיד היה מעמד של כבוד בקרב חובבי הקווסטים ברחבי העולם. אני אף פעם לא הייתי שותף לכבוד הזה. בשעה שמרבית האנשים שדיברתי איתם נסחפו על ענני הנוסטלגיה עם חיוך קל ומבט מזוגג בעיניים ברגע ששמה של רוברטה וויליאמס נזרק לחלל האוויר, אני פצחתי במרמור קל על כך שההישגים העיקריים של הבחורה היו טכנולוגיים בלבד – בדיוק מה שבסופו של דבר הרג את הז'אנר, ובדיוק מה שחובבי הקווסטים של פעם מסרבים להתרגש ממנו היום.
חוסר ההתרגשות שלי לא חל רק לגבי המשחקים של רוברטה וויליאמס. בלארי שיחקתי בעיקר כי הייתי ילד קטן שרצה לראות ציצים. מרבית ה- Space Quest-ים לא היו הרבה יותר מ"נחמדים". את רוב משחקי ה- Police Quest הצלחתי לפספס.
אבל היו כמה משחקים של Sierra שבכל זאת עשו לי את זה. Gabriel Knight עדיין מסומן אצלי בתוך אחד הקווסטים המבריקים ביותר ששיחקתי בהם, אבל עליו כבר נדבר בהזדמנות אחרת. המשחקים האחרים שייכים כולם לסדרת Quest for Glory.
את כל סדרת Quest for Glory, מהמשחק הראשון ("אז אתה רוצה להיות גיבור?" ) ועד המשחק החמישי והאחרון ("Dragon Fire" המבולבל-קמעה, אבל באמת שהתלהבתי מדי כששיחקתי בו בשביל להבחין בזה), סיימתי כמעט שלוש פעמים. רק בשני המשחקים האחרונים נשברתי, ולא שיחקתי אותם עם כל אחד מהמקצועות (לוחם, קוסם, גנב – ובסוף גם פלאדין) שהיה למשחק להציע. וזה חבל. חווית המשחק עם כל אחת מהדמויות היתה שונה מספיק בשביל להחזיר אותי למשחק פעם נוספת. חלקים מסוימים מהעיצוב (למשל, הצורך לטפס שוב ושוב על עץ מסכן בתחילת המשחק הראשון רק כדי להעלות במהירות את הדירוג שלכם ב"טיפוס" ) נראים קצת מצחיקים היום, אבל אלה חסרונות שנשכחים במהרה כשנזכרים בעלילה החביבה של המשחקים, האיכות של הקווסטים (ההכרחיים והאופציונליים כאחד) שהיו במשחק… וההומור. אני עדיין מחייך כשאני נזכר בסצינת הסיום של המשחק הרביעי, או בארנבים הערפדיים ששוטטו בעולם שלו.
הסיבה לכך שזכיתם לכל הנאום הזה היא ש- AGD Interactive, ארגון ללא-מטרות רווח (אתם חייבים לאהוב את אלה) החזיר לחיים השבוע את Quest for Glory II: המשחק היחיד בסדרה שלא ניתן למצוא ביותר מ- 16 צבעים.
המשחק השני בסדרה הוא המשחק הכי פחות חביב עלי – בעיקר בגלל הגבלת הזמן המציקה שלו, שלא אפיינה אף משחק אחר בסדרה. אבל כקווסט, הוא עדיין אחד הקווסטים הטובים ביותר ששיחקתי בהם שלא נוצרו ע"י Lucasarts. אתם יכולים להוריד אותו מהאתר הרשמי, או אפילו מויגיימס, אם תרצו. ואם אתם קצת אוהבים קווסטים ואף פעם לא יצא לכם לנסות אותו – תאמינו לי שאתם רוצים. וזה לא רק אני אומר.
28 באוגוסט, 2008 בשעה 1:37
מה זה קווסט?
28 באוגוסט, 2008 בשעה 14:44
דורון, קווסט זו מילה בעברית לזאנר Graphical Adventure. חפש את אתר "הקווסט העברי הראשון".
עידן, דווקא Quest for Glory הוא הכי פחות "קווסט" ויותר RPG, אז אולי בגלל זה אהבת אותו בניגוד למשחקים האחרים של סיירה.
גם אני תמיד אהבתי הרבה יותר את הקווסטים של לוקאסארט, אבל לסיירה היו לא פעם יציאות די מוצלחות.
28 באוגוסט, 2008 בשעה 19:26
גיא – קשה לי להאמין. בכל זאת, את הקווסטים ה"טהורים" של Lucasarts אני אוהב יותר.
בהשוואה ל- King's Quest, לכאורה סדרת-הדגל של Sierra, העולם של Quest for Glory הרבה יותר מוצלח, ולא סתם ריפ-אוף קיטשי וחסר אישיות של אגדות ילדים. Leisure Suit Larry היה עם הומור די דלוח, בסך הכל, ברוב ה- Police Quest-ים לא שיחקתי, Space Quest היה חביב אבל דווקא בתור קווסט פחות מרשים (וזה ידרוש ממני הסבר ארוך יותר ביום מן הימים) וכבר אמרתי ש- Gabriel Knight הוא דווקא נהדר. 🙂
30 באוגוסט, 2008 בשעה 21:10
מה שמעניין אותי – האם גבריאל נייט שרד את תהפוכות המחשוב מאז? אני מתכוון שלמשל יומו של הטנטקל נראה נהדר גם היום. אני יודע – בדרתי. לעמות זאת משחק כמו ספייס קווסט 4 – הרבה פחות. גם את זה ניסיתי.
אז איפה עומד גבריאל (הפרק הראשון. השני הוא בוידאו = מוקצה מחמת מיאוס)? עדיין שחיק או מתסכל מדי לשחקן הממוצע היום?
30 באוגוסט, 2008 בשעה 22:00
שאלה מצויינת. אני חושד שכן, אבל מצד שני – חשדתי גם שספייס קווסט 4 היה מחזיק גם היום. הדרך היחידה לגלות את התשובה היא לבדוק.
למי יש גבריאל נייט?