אחרי שהרמקולים שלי התקלקלו, החלטתי שיהיה זה זמן מתאים להשלים מעט חורים בהשכלה. כיוון שאני מסרב להמשיך ולשחק במשחקים דוגמת Crysis עד שאוכל ליהנות מסאונד נורמלי, בחרתי להשלים מספר משחקים נוסטלגיים שאינם מנצלים 5.1 רמקולים.

הקווסט Day of the Tentacle נבחר לסיפתח. ההיסטוריה שלי עם קווסטים היא יותר מעלובה, ומסתכמת פחות או יותר בדמו של Discworld Noir. כיוון שעידן תמיד מספר שוב ושוב עד כמה 'יומו של הטנטקל' זה הקווסט הטוב בעולם, זו נראתה לי כמו פתיחה מצוינת. אז חיפשתי אותו לקנייה ב-Steam. הוא לא היה שם, ולא היה ברור לי למה, אבל עידן הסביר לי שזה כי LucasArts *ונות. חיפשתי באינטרנט את הגרסה המקורית במחיר סביר, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר נכנעתי למלתעות הביטורנט.

המשחק המקורי הגיע בגרסת דיסקטים ובגרסת CD. גרסת הדיסקטים היא בלי דיבוב (צריך לקרוא את הדיאלוגים מבלונים) ועם הגנת זכויות יוצרים מעצבנת, שדורשת היוועצות במדריך למשתמש בכל פעם שמפעילים את המשחק. היא שוקלת 7 מגה. גרסת ה-CD היא עם דיבוב ובלי הגנה מעצבנת – כי, לפי עידן, בזמנו גרסאות CD-ROM נחשבו לבלתי פריצות. הרי רק לעשירים יש צורב, לא? הגרסה הזאת שוקלת 200 מגה והיא הרבה יותר שווה.

התחלתי לשחק. גיליתי כדי שהמשחק יעבוד יש להשתמש בתוכנת אמולציה בשם ScummVM. היא מותאמת למשחקים הישנים של LucasArts וגורמת להם לעבוד בובה על Windows XP. יש ל-ScummVM אפילו גרסה ל-IPhone, אם אתם פלצני הייטק שרכשו את המכשיר. חיפוש אחר גרסה למירס עלה בתוהו.

כשהפעלתי את המשחק לראשונה נחרדו עיניי למראה הפיקסלים הענקיים. במסך 22 אינץ' שלי כל פיקסל במשחק הזה זה פיקסל-פיקסל. הרגעתי את עצמי שמדובר במשחק בן 15 שנה, ולמה כבר אפשר לצפות. 20 דקות לתוך המשחק זה כבר הפסיק להפריע לי, והאנימציה הצבעונית אפילו נראה לי די חביבה.

'יומו של הטנטקל' התגלה כמשחק מקסים. העלילה שלו סובבת סביב ניסיונו המוצלח של הטנטקל הסגול, מעין כובע פורימי עם נגיעות רדיואקטיביות, להשתלט על העולם, וניסיונותיהם של שלושה בני נוער למנוע מכל הסיפור הזה לקרות. זהו סיפור קומי לחלוטין, שכולל דיאלוגים והתרחשויות משעשעות שנדיר להיתקל בהן במשחק מחשב. טוב, לפחות במשחקים שבהם אני משחק בדרך כלל.

הקץ' במשחק הוא שכל אחד מבני הנוער נמצא בזמן אחר. הוגי הרוקר השמנמן נשלח לעבר, לתקופת כתיבת החוקה האמריקאית, ברנרד החנון נותר בהווה, ולוורן הנוירוטית נמצאת בעתיד שבו הטנטקלים כבר שולטים בעולם ובני האדם הם חיות המחמד שלהם. החידות במשחק שמסתמכות על הנקודה הזו הן המוצלחות ביותר. למשל [ספוילר קטן כאן, אבל גם כך כולם חוץ ממני כבר שיחקו במשחק, לא?] כאשר ברנרד שם מיליון מטבעות במייבש, כדי שימשיך לעבוד גם בעוד 200 שנה, כך שלוורן תוכל לקבל את הסוודר החם ולחמם את האוגר הקר, כדי שזה יוכל להפיק בעבורה חשמל.

פיו. אני מודה שלקח לי קצת זמן והרבה כאב ראש להתרגל לחידות במשחק הזה. כנראה שככה זה בקווסטים, אבל כדי למלא משימה כלשהי נדרשת לעיתים שרשרת כל כך ארוכה של פעולות שלעיתים קשה לזכור מה היתה המטרה המקורית שלך. היה נחמד אם במשחק היה אפשר ללחוץ על TAB ולקבל רשימה של 'משימות נוכחיות' כפי שנהוג היום במשחקים רבים.

מרבית החידות במשחק הן הגיוניות, וגם אם שוברים את הראש זמן רב ניתן להגיע לפתרון שלהן לבד. עם זאת, היו מספר חידות שהסתמכו על כך ששמתם לב למשהו ספציפי שאמרה דמות שדיברתם איתה, ואחרי שדיברתם איתה פעם אחת היא לא תחזור שוב על הרמז, כך שאם לא שמתם לב בפעם הראשונה די נדפקתם.

חידות אחרות דורשות 'Leap of thought' (קפיצת מחשבה?) שהיא פשוט לא סבירה לדעתי. למשל – עוד ספוילרון – הקראה של ספר הפיזיקה לסוס על מנת שזה יירדם ויהיה אפשר לקחת לו את השיניים. אבל זה אולי רק כי אני חדש לקווסטים. התוצאה היא שלעיתים הדרדרתי לשיטת המכפלה הסקלרית הקרטזית: לנסות את כל הפריטים עם כל הדמויות בתקווה שמשהו יקרה. לפעמים זה עובד, אבל מהנה מאוד זה לא.

חובה לציין לטובה את המוסיקה הנהדרת של המשחק. אהבתי את העובדה שהיא משתנה בכל אחד מהזמנים, וגם בחלק מהחדרים, כך שלאזורים שונים יש אווירה שונה – עליזה במקום אחד, סיניסטרית (יש מילה כזו?) במקום אחר.

אין במשחק הרבה אזורים. הכל מתרחש במלון על גרסאותיו הטמפורליות השונות. לפיכך נעדרת ממנו תחושה מסוימת של גילוי עולמות חדשים והתקדמות. אך זה גם חלק מהקסם שלו – עצמים שנראים לכם חסרי משמעות בהתחלה, והופכים לחלק מהרקע של החדר אחרי שמבקרים בו בפעם המאה, מתגלים לפתע כמשמעותיים בהמשך המשחק.

'יומו של הטנטקל' אינו גרנדיוזי או עמוק. הוא משחק קטן, מצחיק, ציני, ולא מתבייש להריץ כמה דאחקות על חשבונם של מייסדי האומה האמריקאית. אם הוא היה תוכנית טלוויזיה, הוא היה פרק מוצלח של 'משפחת סימפסון'. אבל בעונות הטובות.