החיים הם עסק משונה. רגע אחד אתם מנמנמים בשיעור צילום באקדמיה היוקרתית לאמנויות בה אתם לומדים, ורגע אחד לאחר מכן אתם מוצאים את עצמכם צופים בסופת טורנדו מטורפת שמאיימת להשמיד את כל מה שעומד בדרכה. ואה, אז אתם מתעוררים ומגלים שאתם יכולים לשלוט בזמן. בהחלט עסק משונה, וכזה גם Life is Strange, משחק ההרפתקאות (או אם נרצה לקרוא לילד בשמו – הקווסט) החדש של Square Enix: משחק משונה. אבל בקטע הכי טוב שאפשר.

אם אתם קצרים בזמן ועדיין לא זכיתם ביכולת להחזיר אותו לאחור, הנה סיכום קצר של כל מה שאתם צריכים לדעת על המשחק הזה: זה קווסט במיטב המסורת של Telltale, עם דגש על בחירות מוסריות ולא על פאזלים, רק שבניגוד למשחקים של Telltale יש לו ערכי הפקה הרבה יותר מוצלחים, שגורמים לו להרגיש כמו משחק הרבה יותר מודרני מ-Walking Dead או Wolf Among Us. העלילה היא שילוב של דרמת תיכון (טוב נו, דרמת אוניברסיטה) עם אלמנטים על טבעיים. אם אתם בקטע של דוסון קריק ובוורלי הילס ומתבאסים שאין יותר מדי משחקים שמבוססים עליהם – אתם הולכים לאהוב את זה. ואה, כן – זה משחק אפיזודיאלי. הפרק הראשון ששוחרר ייגמר לכם תוך שעתיים במקרה הטוב וחבל – שקופית ה"המשך יבוא" מגיעה בדיוק כשהעניינים מתחילים להתחמם.

מצאתם מספיק זמן ואתם רוצים לקרוא עוד? ההמשך מחכה לכם אחרי הקיפול, ואתם יכולים גם לקפוץ ולראות את ה-Let's Play שהקלטנו עליו בשבוע שעבר.

מסע אל העבר

בצורה מסויימת, אני מרגיש ש-Life is Strange נתפר בדיוק למידותיי. יש בו את כל הדברים שעושים את ארז לארז מאושר. השקעה גדולה בכתיבה, דמויות מעניינות עם מניעים ברורים ואמינים, התמקדות בקונפליקטים אישיים בגובה העיניים וכמות די גדולה של דמויות נשיות מגוונות ומגניבות. לכן, זה לא כזו הפתעה שממש נהנתי לשחק בו. ממש ממש. אפילו שאין בו את העומק העלילתי של העונה הראשונה של Walking Dead או לחלופין את השלמות בכתיבה שב-Grim Fandango. הסיבה העיקרית שכל כך נהנתי היא כי המשחק הזה לא מרגיש כמו אף משחק אחר שיצר לי לשחק בשנים האחרונות. בשם אלוהים, הפעם האחרונה ששיחקתי במשחק שהתמקד בנעשה במסדרונות בית הספר היתה Bully לפני כמעט עשור.

העלילה הבסיסית פשוטה אך מספקת: מקס היא בחורה צעירה שחוזרת לעיירה הקטנה בה גדלה אחרי מספר שנים של היעדרות, היישר אל תוך בית ספר יוקרתי לאמנויות. שם היא מגלה מהר מאוד שהמשפט You can't go home again, הוא אינו הגזמה. העיירה השתנתה, מה שהיה בעבר בית הפך למקום מנוכר וזר ואפילו חברת הילדות הטובה ביותר שלה, קלואי, השתנתה מקצה לקצה והפכה מילדה מרוצה ועליזה לבחורה דכאונית ומרדנית. הזמן עשה את שלו. ואה, כן, מקס גם מגלה פתאום שהיא יכולה להחזיר את הזמן לאחור. בסיסי.

לעלילה הזו הוסיפו כמה עלילות משנה, רובן לקוחות היישר מעולם דרמות ההתבגרות. תלמידה אחת מתמודדת, כנראה, עם תמונות מיניות שלה שהודלפו לכל העולם. נערה אחרת היא ביץ' מהגיהנום שחווה השפלה אדירה ולא יודעת איפה לקבור את עצמה. נער אחר מאוהב במקס ומנסה לגרום לה לראות ערימה של סדרות טלוויזיה אהובות כדי להתחבר אליה. ויש גם את סופת הטורנדו שאוזכרה בפיסקה הראשונה וקופצת גם היא לבקר כמה פעמים במהלך המשחק.

Life is Strange קופץ מאירוע לאירוע בקלילות מרשימה. זה לא משחק ארוך במיוחד, והוא כולל כמות די קטנה של קונפליקטים ו"חידות", כל אחת מהן מספרת בתמציתיות עלילת משנה שונה. החידות האלה נמצאות במרכאות כפולות כי הן די פשוטות. אין פה שילוב של חפצים עם הסביבה כמו בקווסטים קלאסיים, אלא כמה קטעים בהם צריך לבצע מספר פעולות בסדר הנכון כדי לגרום לתוצאה מסויימת. מכיוון שמקס יכולה להחזיר את הזמן לאחור, אפשר לנסות לבצע את הפעולות האלה בכל מיני ווריאציות עד למציאת הפתרון. אלה חידות חביבות, אך בסופו של דבר הן לא מהוות שום אתגר ואפשר לפתור את רובן אחרי נסיון וחצי.

הקטעים המשמעותיים יותר, כמו במשחקים של Telltale, הן בחירות שונות שצריך לבצע במהלך המשחק. האם להשפיל את התלמידה הביצ'ית או לרחם עליה? האם להתערב בריב בין קלואי חברתכן הטובה לבין אביה החורג, המרושע והחטטן? האם להלשין למנהל בית הספר על פעילות חשודה שראיתם או לשקר ולהגיד לו שהכל בסדר? המשחק מלא בבחירות כאלה, אחרי כל אחת מהן מופיעה הודעה לפיה "לבחירה הזו תהיה משמעות בהמשך". מכיוון שיש לכם אפשרות להחזיר את הזמן, תוכלו להתנסות בכל בחירה עד שתחליטו סופית מה שאתם רוצים לבצע. זה טאץ' נחמד, שהופך את הבחירות האלה להרבה פחות מבוססות לחץ מאשר במשחקים של Telltale. עם זאת, עדיין לא ברור אם לבחירות האלה אכן תהייה השפעה על החלקים הבאים של המשחק – לפחות בפרק הראשון זה לא באמת משנה מה בחרתם ואין שום השפעה על ההמשך. רק בפרקים הבאים נוכל לראות עד כמה, אם בכלל, הן משמעותיות.

רוטב-מגניב!

הכותבים של Life is Strange התאמצו ליצור עולם צעיר ועכשווי, ולפעמים נראה שהם התאמצו קצת יותר מדי. הדמויות אמינות בסך הכל, אבל הדיאלוגים קצת מאולצים מדי, עם פאנצ'ים שנראה כאילו כתבו אותם אנשים בני 70. אחד מהם בלט במיוחד: Go fuck your selfie. רגע שפל נוסף נרשם כשקלואי, הבחורה המגניבה ביותר בעולם בערך, אמרה בלי שום ציניות את הביטוי Awsome Sauce, כאילו היא משחקת בסיטקום של שנות ה-80. אך למרות הדיאלוגים הבעיתיים, הכתיבה של המשחק הזה מוצלחת ואני מלא סקרנות לראות לאן יגיעו הדמויות בפרקים הבאים.

הפרקים האלה הם הנקודה האחרונה שאני רוצה להעלות כאן. כי בחיי שנמאס לי כבר ממשחקים אפיזודיאליים.

את Life is Strange אפשר לסיים תוך שעה וחצי אם ממהרים, או תוך שעתיים-שלוש אם לוקחים אותו לאט וחוקרים כל פינה. מבחינה עלילתית, הוא נגמר בדיוק ברגע שהוא מתחיל להיות מעניין. שזה הגיוני, כי זה רק הפרק הראשון, רק הפרולוג ששם את כל הפיסות במקומן ומתניע את העלילה שתיקח את שאר הסיפור קדימה בפרקים הבאים. מצד שני, זה כן השאיר אותי די מתוסכל מול כתוביות הסיום. מה, כבר נגמר? אבל בקושי הגענו למאורע המחולל!

אז כן. זה נגמר מהר מדי. וזה מעצבן, כי הפרק הבא צפוי לצאת רק במרץ, עוד חודש, ולכו תדעו אם אזכור מה בדיוק קרה שם עוד חודש. הרי יש שם כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה עלילות משנה, שהציפייה שנזכור את כולן במשך שבועות ארוכים עד שנקבל את המנה הבאה היא קצת מופרכת. אני יכול להבין את העקרון התיאורטי והכלכלי מאחורי ההחלטה לחלק משחק כזה לפרקים, אבל חושב שבמקרה של Life is Strange זו החלטה לא נכונה. היה הרבה יותר נכון לחוות אותו כפיסה אחת שלמה של תוכן ולא כפרוסות דקות שמגיעות בתדירות של חודש (במקרה הטוב).

ובכל זאת – קשה לי שלא להמליץ על המשחק הזה, במיוחד לאנשים שחיבבו את המשחקים האחרונים של Telltale ואפילו לכאלה שאהבו את Heavy Rain או Beyond: Two Souls – סוג שונה של משחקי הרפתקאות שגם אפשר לזהות ב-DNA של המשחק הזה. זה קווסט קצר אך מספק, עם דמויות שממש לא נהוג למצוא במשחקים דיגיטליים: נערות. רק בשביל זה הוא שווה את החמישה דולר שלכם.

ב-Life is Strange שיחקתי ב-Xbox One. המשחק זמין גם ב-PC, בפלייסטיישן 4, בפלייסטיישן 3 וב-Xbox 360. העותק ששיחקתי בו הוא עותק סקירה שקבלתי מהד-ארצי, יבואנית משחקי Square-Enix לישראל.