הרגע סיימתי לשחק את Starships בפעם הרביעית, והספיק לי, תודה.
קצת כמו Pirates הישן של סיד מאייר, גם Starships מתחיל בהבטחה מאוד נחמדה: בוא להיות מפקדו של צי ספינות חלל, צא אל היקום הרחב וגלה אין-ספור פלנטות מיושבות, בעודך מבצע עבורן מגוון משימות ומתמודד מול אימפריות אחרות בניסיון להשליט את שררתך על הגלקסיה. וממש כמו Pirates הישן של סיד מאייר, זה מה-זה ממצה את עצמו מהר.
ניהול צי, לא אימפריה
הדבר העיקרי שמבדיל בין Starships לבין משחקי ניהול אימפריה (כמו למשל Civilization: Beyond Earth, שחולק כביכול את אותו יקום עם Starships), הוא שכאן השחקן שולט בעיקר בצי ספינות חלל, אחד ויחיד, וטס איתו בין פלנטות. יש אלמנט קל של ניהול אימפריה, אבל בעיקר במובן של השקעת "מזון", אחד מארבעת המשאבים, בבניית ערים חדשות בפלטנות שלך, וזאת רק על מנת לקבל מהן עוד משאבים. זה לא נורא מעניין, ובתכל'ס יכול היה להיעשות אוטומטית, מאחר ואין כאן שום החלטה – אתה פשוט קונה ערים, וזה לא ממש משנה איפה.
הדרך היחידה הנוספת בה ניתן "לפתח את האימפריה", היא באמצעות ניצול מתכת, סוג שני של משאב, כדי לבנות הרחבות בפלנטות – בזבוז גמור של משאבים, מלבד אחת או שתיים – ו-"פלאים", בהשראת פלאי העולם של סדרת Civilization. סביר שתספיק לבנות שניים-שלושה במהלך המשחק, ובערך חצי מהם באמת שימושיים. שימושיים בשביל מה? בשביל לתת שיפורים בקרבות, שהם בתכל'ס עיקר המשחק.
מגוון רחב של משימות זהות
אתה מתחיל עם צי שמכיל שתי ספינות חלל, ותמיד יהיה לך רק צי אחד – אם כי באמצעות אנרגיה ומדע, שני המשאבים האחרונים, תוכל להגדיל את מספר הספינות בצי, ולשפר אותן. עיקרו של המשחק הוא לטוס בין פלנטות ולשכנע אותן להצטרף לאימפריה שלך, באמצעות השלמת משימות או שוחד. בכל פעם שאתה טס בין פלנטות הצוות שלך "מתעייף", כך שבסופו של דבר הם יצטרכו לנוח, ותצטרך לסיים את התור. או-אז שאר האימפריות פועלות, וכן הלאה.
בכל פעם שאתה מגיע לפלנטה, יש לה איזו משימה בשבילך: חסל את שודדי החלל שמתקיפים אותנו, עזור לחללית ההתיישבות שלנו לחצות לצד השני של מערכת השמש, הימלט ממבוך אסטרואידים בתוך 10 סיבובים, וכו'. רובן פחות או יותר זהות אחת לשנייה (מלבד עניין ההמלטות ממבוך), ועוסקות בהשמדת ספינות האויב על פני שדה קרב דו-ממדי של משושים.
הקרבות די נחמדים. היה להם הפוטנציאל להיות יותר מכך, אבל המעצבים עשו החלטה מודעת ליצור מנגנון לא מורכב, כזה שאפשר למצות בתוך משחק אחד. השחקן והמחשב פועלים בתורות, כשבתורך אתה יכול להניע את כל הספינות שלך וגם לבצע איתן פעולה כלשהי, בדרך כלל יריית לייזרים (טווח רחוק) או תותחים (טווח קרוב). יש רק ארבע פעולות מיוחדות אחרות שניתן לבצע: להפעיל הסוואה, להפעיל חיישנים (כדי לאתר ספינות מסוות), לשגר טייסות, או לירות טורפדו. כל אלו דורשים לאבזר את הספינה בטרם הקרב – באמצעות אנרגיה – אך ההסוואה באה לידי ביטוי רק לעיתים נדירות, והחיישנים עוד פחות, כך שהם בקושי שווים את המאמץ.
שדה הקרב מלא באסטרואידים, שמשמשים כמחסה, ולעיתים גם בחורי תולעת, שמעבירים את הספינה לחור תולעת אקראי אחר בשדה הקרב. נוכחותם של האסטרואידים מאפשרת לבצע טקטיקות שונות, במה שאחרת היה סתם שדה ריק לגמרי שבו אין משמעות אמיתית למיקום או מרחק. הטייסות עוזרות למשוך אש, ואם הן מצליחות להתקרב, הן גם יעילות למדי. אבל הכיף האמיתי הוא הטורפדו – זהו הנשק החזק ביותר במשחק, והשטיק הוא, שצריך לחזות מראש היכן האויב עומד להיות, שכן הוא נשלח באיטיות קדימה, ומתפוצץ רק אחרי סיבוב או שניים, תחת הנחייתך.
עטיפה צבעונית מדי
צבע זה כיף, כולם אוהבים צבעים! במשחקים כמו זה, צבעים אמורים לבוא לעזרתנו ולספק לנו מידע, אך ב- Starships יש כל כך הרבה צבעים, לכל כך הרבה דברים, שכבר אי אפשר לדעת מה בעצם קורה כאן. לכל אחת מהספינות שלך יש צבע משלה, אבל גם לצי האויב יש צבע נפרד מהצי שלך. לכל אחד מסוגי המשאבים יש צבע נפרד, וגם לדברים שונים בשטח יש צבעים. וכולם אותם צבעים.
גם הכפתורים לא מוצלחים במיוחד. לדוגמה, אחרי שיורים טורפדו, ניתן לפקד עליו להמשיך לנוע בקו ישר, ואז ללחוץ על כפתור כדי לפוצץ אותו במהלך התנועה. אלא שהכפתורים לתנועה ולהתפוצצות זהים לגמרי במראם ונמצאים זה לצד זה – קל מאוד ללחוץ על האחד במקום על השני, ובכך לחרבן סיבוב שלם של תכנון.
רגע, זה לא הסוף – גם השמות מבלבלים, כי כולם סתמיים. איך קוראים לצהובים? "האימפריה השנייה". ואיך קוראים לירוקים? "הרפובליקה המחוזקת". או משהו. כשהם מדברים זה על זה, אין לך מושג למי הם מתכוונים, אבל זה בסדר, כי הפן הדיפלומטי של המשחק כל כך שולי, שלא דיברתי עליו בכלל עד עכשיו, וגם לא אחזור לדון בו בהמשך.
בואו נשלים את רשימת "נראה שזה שם רק כי חייב להיות כזה": הדיבוב סתמי לגמרי, המוזיקה נשכחת, והמשחק נותן לך נקודות על השלמת משימות ומעודד אותך לבדוק את לוח הניקוד מול חברים, אבל, שמעו, זה נורא לא מעניין ולאף אחד לא איכפת. עוד משהו מיותר: היכולת לנצח בדרכים שונות. כמו ב- Civilization, יש "ניצחון טכנולוגיה" או "ניצחון אוכלוסיה", אבל זה בולשיט – הדרך להגיע לכל הנצחונות האלו זהה. פשוט בונים אימפריה גדולה, או במילים אחרות, פשוט משחקים את המשחק. אין מספיק עומק אסטרטגי כדי לאפשר משהו מעבר לזה.
בסוף מנצחים כי זה קל
גם ברמת הקושי הקשה, Spaceships הוא לא משחק מאתגר במיוחד. אחרי שניים-שלושה משחקים כבר מבינים איך לשחק, יודעים איך לבנות צי מוצלח ועל מה כדאי לנצל משאבים. אם נזהרים קצת בתורות הראשונים, אין בעיה של ממש לנצח אחרי 45 דקות עד שעה וחצי, תלוי בגודל הגלקסיה. הקרבות די מהנים, אבל אחרי הפעם העשרים, מבינים את הרעיון – והחוויה לא מספיק מהנה כדי להשקיע בזה זמן נוסף. אחרי המשחק הרביעי, כבר אין סיבה לחזור לשחק שוב.
זהו משחק iPad לפני שזה משחק PC, ומי שלא מודע לכך עשוי להרגיש שרוב חלקיו מופשטים או פשטניים יתר על המידה. השם "סיד מאייר", והקישור למותג של Beyond Earth, יוצרים רושם שגוי והבטחה לעומק, שפשוט אין כאן. אם יוצא לכם למצוא אותו במחיר מוזל במיוחד, כנראה שתוכלו לסחוט ממנו 4-5 שעות של קרבות בין אסטרואידים בחלל, אבל חובבי האסטרטגיה והטקטיקה בתורות האדוקים לא ימצאו כאן שום דבר ששווה התייחסות רצינית.