2008 תזכר אצלי בעיקר בתור השנה בה קניתי, לראשונה בחיי, קונסולה נייחת. עד אז נהגתי להשאיל פלייסטיישן 2 מחברים, מדי פעם. אבל החל ממאי השנה, הפכתי לבעלה הגאה של קונסולת Xbox 360 חדשה ונוצצת. ה- PC עדיין לא ננטש. אני מאוד מחבב את ה- PC שלי. אבל אם יש דבר אחד שקונסולות ה- Xbox 360 הקנתה לי, זה גיוון.

גיוון, ו- Geometry Wars 2.

1. Geometry Wars 2

מה אני יכול להגיד על המשחק הזה שכבר לא כתבתי מעל דפי הבלוג הזה? אחרי שאמרתי שהמשחק המקורי הוא הסיבה הכי טובה לשדרג ל- Windows Vista? אחרי שכתבתי כל כך הרבה מילים משבחות על המשחק שבוע לאחר שהוא יצא? אחרי ששבוע בודד לאחר מכן, התחלתי מסורת (שמחזיקה עד היום) של "ערבי Geometry Wars"?

שום דבר. Geometry Wars 2 הוא משחק קטן, הוא משחק זול, והוא גם המשחק שמהווה עד היום בסיס ליותר מדי אינטרקציות שלי עם חבריי למקום העבודה ("נחש מה? אתמול שברתי את השיא שלך ב- Pacifist"). בהתחשב בכל זה, האפשרות שמישהו לא ירצה להוציא עליו מחיר זעום של עשרה דולרים נראית לי מופרכת לחלוטין.

2. Audiosurf

אם אנחנו כבר בנושא של אובססיות חולניות – הנה עוד משחק ששיתק אחוז מכובד מכותבי הבלוג למשך זמן ממושך. Audiosurf גרר המון תגובות: תגובות של אנשים שחושבים שלא מדובר ביותר מויזואליציה נחמדה לשירים ב- MP3. תגובות של אנשים שמעדיפים לשחק במצב המשחק הפשוט ביותר שלו, כי כל מצב משחק אחר מפריע להם להנות מהמוזיקה. תגובות של אנשים שחושבים שבסך הכל, המסכים שהוא יוצר לא מתאימים למוזיקה בצורה כזאת טובה כמו שאנשים כמוני טוענים. אבל התגובות האלה מהוות את החלק הזעום מתוך קבוצה רחבה של אנשים שהתמכרה אליו באופן מוחלט. קבוצה שכל הזמן מנסה להכניס שירים נוספים למשחק כי "מעניין איך השיר הזה יעבוד בתור מסך ב- Audiosurf". קבוצה שכוללת אנשים שעושים את כל שביכולתם כדי להגיע למקום הראשון בדירוג העולמי של שיר מסוים, שחביב עליהם במיוחד.

משחקים כמו Guitar Hero או Rock Band גורמים לנו לייחל לאפשרות לנגן את השירים האהובים עלינו במסגרת המשחק. הם גורמים לנו, כשאנחנו שומעים את השירים האלה, לראות מול העיניים את ממשק המשחק, ולחשוב איך הוא יתאים לשירים הללו. כשאנחנו משחקים ב- Audiosurf, אנחנו לא חייבים רק לפנטז. בתוך שתי לחיצות, אנחנו יכולים להריץ את השירים האלה בתוך המשחק. וזה עובד נהדר.

3. GTA IV

תנו לי להודות בזה וזהו: GTA IV הוא הסיבה לכך שקניתי Xbox 360. הוא השפיע גם על התזמון (חשבתי לקנות קונסולה בזמן כלשהו, לא תכננתי שזה יקרה במאי השנה), וגם על הבחירה ב- Xbox 360 מתוך הדור הנוכחי של הקונסולות (המחשבה המקורית שלי היתה יותר בכיוון של Wii).

בהתחשב בכמות ההייפ שהיתה לי לקראת המשחק הזה, אין ספק שלא מיציתי את GTA IV כהלכה. אבל זה לא רק מכיוון שלא היה לי מספיק זמן לשחק בו. זה מכיוון שגם שכשיחקתי בו, התקדמתי כל כך מעט בעלילה הראשית.

הרבה מילים כבר נכתבו ברשת על Liberty City של GTA IV, אבל אני כמעט ולא כתבתי אפילו מילה אחת. אז תנו לי לחזור על מה שאמרתי אצל ה- GarageGeeks בשבוע שעבר: Liberty City היא העיר הוירטואלית הכי מרשימה, הכי "חיה ונושמת" שראיתי אי פעם במשחק כלשהו. ומה שמדהים אפילו יותר הוא שההישגים הטכנולוגיים הללו אף פעם לא גונבים את הפוקוס למכניקת משחק מלוטשת ונהדרת, כמעט מחוסרת טעויות. כמובן, אפשר להתלונן על אלמנטים מסוימים של GTA IV (יאצי עושה את זה מצוין), אבל אלה הן תלונות קטנות וקטנוניות. בערך כמו להגיד ש"הבוס האחרון ב- Half Life הוא לא משהו", אף אחת מהן לא פוגעת אפילו בקצת בעובדה שמדובר באחד המשחקים הגדולים ביותר שהנחתי עליהם את כף ידי.

ומצד שני…

DRM.

יריית הפתיחה היתה כבר בשנה שעברה, עם הגנת התוכנה המעצבנת על BioShock. אבל מה שהתחיל כקוריוז דבילי למדי ב- 2007, התחיל להתפשט בצורה מדאיגה במהלך 2008. Mass Effect, Spore, Far Cry 2 – כולם מכילים בתוכם צורה כלשהי של DRM. כולם הוכיחו חוסר יכולת מוחלט להתמודד עם פיראטיות. ובכל זאת, חברות המשחקים מתעקשות להגביל את העותקים החוקיים לחלוטין שאנחנו קונים בחנויות. ואחר כך הן עוד מתפלאות למה גיימרים בורחים לקונסולות. תפסיקו עם זה כבר.