לקראת סופה של שנת 2015, לקחתי לעצמי דקה לעמוד מול מדף המשחקים שלי. הסתכלתי על שלל המשחקים שהגיעו אליי השנה ועדיין לא הספקתי להשקיע בהם את הזמן הראוי להם (כן מריו מייקר, אני מסתכל עליך!), ונכנסתי לדכאון.

זה לא שלא היו לי תירוצים. סיום של עבודה אחת והתחלה של אחת חדשה, הכנת אי אילו קורסים אקדמיים (על כתיבה למשחקים לא פחות!), נסיון לכתוב פיצ'ר לקולנוע, בישול של בן אדם חדש שצפוי לצאת לאוויר העולם מתישהו בתחילת 2016 – כל אלה ועוד העסיקו אותי לאללה במהלך השנה החולפת, ולא השאירו לי מספיק שעות פתוחות להתמודד עם מבול המשחקים שיצאו ב-12 החודשים האחרונים.

וכך אני מוצא את עצמי בסוף השנה, מול המדף, מצטער על כל אותם משחקים שלא באמת זכיתי לשחק בהם. ואז אני מבין שבעצם זה לא כל כך עצוב. כי אם יש כל כך הרבה משחקים מוצלחים שיצאו השנה ולא הספקתי לשחק בהם – זה אומר שיצאו השנה מלאאאא משחקים מוצלחים. וזה כבר יותר טוב ממה שהלך ב-2014. ובכלל, מה איכפת לי לצבור כמות נאה של משחקים טובים על המדף? מתישהו הרי אצא לפנסיה, אז הנה, אני דואג לארז של העתיד לתעסוקה בימים משעממים במיוחד!

בכל מקרה, אחרי הקדמה ארוכה מהנדרש, אחרי הקיפול תוכלו למצוא את סיכום השנה שלי, או כמו שגיא זוהר היה אומר את זה: זו היתה השנה שהיתה בשלושה משחקים מצויינים ומאורע אחד שעשה לי עצוב על הלב.

Life is Strange

למרות ש-Life is Strange אינו חף מבעיות, זה כנראה המשחק האהוב עליי ל-2015. משחק שמרשה לעצמו לעסוק בנושאים שבדרך כלל לא רואים בכלל במשחקים (בריונות רשת, התבגרות, חברות, משפחה מתפרקת – ועוד ועוד), שמוכן להציב כדמות הראשית נערה גרומה ולא מאוד סקסית (במקום עוד דמות נשית בלתי אפשרית כמו לארה קראפט), ושבאופן כללי סיפר סיפור נהדר ועשה זאת בדרך מעולה.

דיברתי המון על Life is Strange במהלך השנה, במיוחד בפרק הבונוס של גיימפוד שעסק אך בו (אבל גם בסרטון לט'ס פליי, ביקורת אחת, ביקורת שנייה וכנראה אינספור פרקים של הקונסוליירים), ואין טעם להמשיך לחפור בו מעבר למה שכבר חפרתי. רק אפציר בכל מי שעדיין לא ניסה: אם יש לכם מקום חם בלב לקווסטים, לדרמות תיכון או סתם לסיפורים טובים – לכו שחקו במשחק הזה. לא תתחרטו.

The Witcher 3

The Witcher 3 הוא המשחק שלימד אותי שזה בסדר לאהוב גם משחקי תפקידים מערביים. וזה לא היה קל, כי כל חיי נשבעתי שהאמריקאיים והאירופאיים לא באמת יודעים לעשות דברים יפים עם הז'אנר הזה, בניגוד לחבריהם היפנים שקולעים פעם אחר פעם לטעמי כבר שנים רבות. כן כן, אני מאלה שמעדיף את Final Fantasy על פני Fallout ואת Dragon Quest על פני Skyrim. לפחות עד שפגשתי את The Witcher 3.

החבר'ה מ-CD Projekt Red יצרו חתיכת משחק, עם חתיכת עולם וחתיכת סיפור. או בעצם, לא סיפור, סיפורים. כי אחרי הכל, The Witcher 3 בשבילי הוא אסופת סיפורים. כל קווסט צדדי הוא סיפור בפני עצמו עם התחלה, אמצע וסוף ובדרך כלל גם דברים מעניינים להגיד על העולם. למרבה השמחה רובם המכריע של הסיפורים האלה כתובים ומבוצעים ברגישות וברמת הפקה מטורפת – והחוויה הסופית היא פשוט תענוג.

מעניין לציין שדווקא הסיפור המרכזי, בו גארלט המכשף מחפש את סירי ביתו האבודה, הוא החלק הפחות מעניין במשחק הנהדר הזה , לראייה – נטשתי אותו בערך חצי שעה לפני הסוף, פשוט כי לא עניין אותי לראות איך הסיפור המרכזי ייגמר אחרי שנהנתי מכל כך הרבה קליימקסים מצויינים של קווסטים צדדיים. כמו במעט מדי משחקים, הגיבור האמיתי המעניין של המשחק הזה הוא לא אחת מהדמויות בו, אלא העולם עצמו.

כמה חודשים מאוחר יותר, כשהגיע Fallout 4, הבנתי שוב את הגדולה של The Witcher 3. כי פולאאוט, למרות שהוא משחק חביב, סובל מכל מה שאני לא אוהב במשחקי תפקידים מערביים (חוסר מיקוד, סיפורים חסרי פואנטה, דמויות לא מגובשות). כיף לדעת שיש חבר'ה שמצליחים להתעלות על העניינים האלה. אפילו אם הם פולנים.

Mario Maker

אם Mario Maker היה יוצא כמשחק השקה של ה-Wii U, אני מאמין שסיפורה של הקונסולה הכושלת הזו היה נראה אחר לגמרי. הוא *ה*משחק שמצדיק את הקונסולה המוזרה הזו ושלט-הטאבלט המוזר שלה. הוא גם *ה*משחק שמראה איך נינטנדו יכולה להשתלב יופי בעולם המשחקים של 2015, עם מוצר שהוא גם משחקי וגם שיתופי וגם מאתגר וגם ידידותי.

ליצור שלבים חדשים ב-Mario Maker זה כיף אדיר. לשחק בהם זה אפילו כיף עוד יותר, במיוחד אם מוצאים יוצרי שלבים שקולעים לטעם האישי שלכם (היי, אני מוצא שלבים קולים לשחק בהם למרות שאני אישית לא נהנה מהשלבים הסופר-קשים שהפכו פופולריים מאוד בחודשים האחרונים). העובדה שנינטנדו ממשיכה לתמוך במשחק ולהוסיף לו פיצ'רים חדשים בחינם כל הזמן היא בכלל משמחת. בקיצור זה כיף גדול, וכנראה המוצר הכי טוב שנינטנדו הוציאה כבר הרבה מאוד זמן.

הדבר היחיד שמעציב בכל זה הוא שה-Wii U היא עדיין קונסולה כושלת, מה שאומר שאין לי חברים אמיתיים איתם אני יכול לחלוק את שלבי המריו המגניבים שיצרתי ולשחק בשלהם. ההפסד כולו שלכם.

סאטורו איווטה ז"ל

במידה רבה, סאטורו איווטה שהלך השנה לעולמו היה נינטנדו. המתכנת שהפך למנכ"ל ייצג בעיני את מה שנינטנדו ניסתה לייצג בשנים האחרונות: מקוריות, אינפנטיליות (בקטע טוב) וחוסר רצון או יכולת להתבגר. מותו של איווטה מוקדם יותר השנה אחרי מאבק ממושך בסרטן ישנה ככל הנראה את הדרך בה חברת המשחקים הוותיקה פועלת. בהתחשב בכישלון המוחץ של ה-Wii U ובכך שגם ה-3DS היא לא מה שהיתה ה-DS לפניה, אולי השינוי שנינטנדו צפויה לעבור יהיה לטובתה. בשנה הבאה היא צפויה להציג קונסולה חדשה, ואם היא תשכיל לקרוץ גם ל"גיימרים הכבדים" שאינם נמנים עם קהל המעריצים הקבוע שלה יש לה סיכוי להפוך שוב למתחרה רצינית לסוני ומיקרוסופט. ניהול קפדני יותר וסקרי שוק מדוייקים יותר יוכלו להזניק את נינטנדו מחדש, ולהפוך אותה לחברה שמעניינת את כלל התעשייה ולא רק את הקהל הגרעיני והנאמן שיש לה כיום.

ומצד שני, מותו של איווטה ככל הנראה יסמן גם את ההתבגרות של החברה שבשבילי מסמנת את התקופה הילדותית והתמימה של תעשיית המשחקים. האם אנחנו באמת צריכים שמהאפר של איווטה תיוולד לנו סוני או מיקרוסופט נוספת? כנראה שלא.

כמובן שבשלב זה, כשנינטנדו עדיין מתרגלת לסגל הניהולי החדש שלה, הכל ספקולציות. אולי היא תשאר באותה גישה. אולי היא תשתנה לבלי היכר. אולי ה-NX תהיה הקונסולה האחרונה שלה, ואולי זו תחילתה של תחייה מחודשת. דבר אחד בטוח: דמותו החייכנית של איווטה כבר חסרה שם.