נדמה שהתמודדות עם משחקים ממכרים היא אחת מהחוויות שכל גיימר חייב לעבור במהלך חייו. במהלך שנותיי כגיימר, נאלצתי להתמודד עם האפקט הממכר-להחריד של Civilization, Master of Orion, Diablo, ובזמן שעבר מאז פתיחת הבלוג הזה, גם עם Darwinia, Peggle, Geometry Wars, Spore, Gemcraft וכמובן: Audiosurf (מדובר, כמובן, ברשימה חלקית בלבד).
אבל למרות האובססיה הלא-לחלוטין בריאה שלי עם משחקי מחשב, ולמרות שאני נוטה לזרוק את המילה "התמכרות" בהקשר שלהם לא פעם ולא פעמיים, אני מתיימר להגיד שהתופעה, במלוא המימדים שלה, די פסחה עלי. כמו רוב הקוראים בבלוג הזה, אני מניח, גם אני מצאתי את עצמי הולך לישון 3 שעות מאוחר מדי בגלל שלא רציתי לעזוב משחק מסוים, אבל לא מצאתי את עצמי במצב בו אני מזניח חברים ומשפחה לטובת התחביב שלי (לימודים, לעומת זאת, כן… אבל).
אבל לא כולם יכולים לזקוף לזכותם את האמירה הזו. The Escapist פרסם (כבר לפני שבוע, אבל אני איטי קצת) טור של גיימר בשם Jorge Garcia, שמספר כיצד התמכרות ל- Quake II חיסלה את הלימודים האקדמיים שלו, וגרמה לו לאבד בערך עשור מהחיים שלו. הקריאה מומלצת.
31 במרץ, 2009 בשעה 6:28
עדיין לא קראתי את הטור, וחיפוש ראשוני לא העלה כלום, אבל אני תוהה –
האם הטור נקרא "The Lost Years" כי מדובר בשחקן שמשחק את הארלי ב-Lost?
1 באפריל, 2009 בשעה 11:45
אני לא חושב שהתמכרתי למשחק בצורה רצינית חוץ מ – Chrono Trigger וFinal Fantasy VII, סביר להניח שאם WOW היה יוצא אז הייתי מתמכר גם אליו (הסיבה שאני לא מתחיל היא בדיוק זו!). בכלל, באופן מאוד אירוני בקושי יש לי זמן לשחק לעומק עם כל המשחקים שאני מתעסק בהם (אני בדרךך כלל מפסיק ברגע שדברים מתחילים לחזור על עצמם).
לא ברור לי בכלל איך מישהוא יכול לשחק 24 שעות בלי זוז ולא לחטוף כאבי תופת (המשחק מפחית את הרגישות לכאב, אבל בכל זאת…)
1 באפריל, 2009 בשעה 15:26
אני חושב ששמתי לב לתופעה מעניינת פה:
משחקים ממכרים מתקופה מוקדמת יותר – Civilization, Master of Orion, Diablo
משחקים ממכרים מאז פתיחת הבלוג הזה -Darwinia, Peggle, Geometry Wars, Spore, Gemcraft ו-Audiosurf
בDarwinia לא שיחקתי עדיין בעצמי, אבל כל שאר המשחקים למעט Spore הם משחקים שמגיעים במנות מאד קטנות. למעשה, גם Spore למעט שלב החלל הוא משחק שמורכב ממספר משחקונים קטנים וקצרים יחסית.
המשחקים הישנים יותר שציינת, למרות שגם להם יש את אפקט ה"רק עוד תור אחד"/"רק עוד דרגה אחת", הם בדרך כלל ממכרים מסיבות אחרות. אתה חייב להמשיך לשחק כדי שלסשן ששיחקת באמת תהיה משמעות – ואין דבר כזה לשחק בדיאבלו או בCivilization במשחקון של 20-30 דקות ואז לנטוש את המשחק (אלא אם כן ברברים פשטו לך על עיר הבירה).
אני חושב שיש סיבה לכך שעם הזמן אנשים נוטשים את המשחקים שמצריכים השקעה, ועוברים לשחק במשחקונים קצרים ולא מחייבים (שבפועל הופכים לתובעניים בגלל האפקט הממכר): קוראים לזה הזדקנות, ושמעתי שזו מחלה סופנית.
עוד כמה שנים ואולי תשכנע את עצמך שאתה מעדיף לשחק בMario Party 30 עם הילדים… 😀
1 באפריל, 2009 בשעה 18:27
אני, את ההתמכרות שלי עשיתי בGTA, אבל היו לי נסיבות! הייתי בצבא, והיו משמרות לילה בחמ"ל אז… יו קנואו, זה לא שאיבדתי משהו אחר במקום הזמן ההוא.
נ.ב – תמיד הייתי בטוח שהארלי יהיה יותר בקטע של מיס פאקמן מאשר quake.
1 באפריל, 2009 בשעה 19:42
גיא – זה נכון רק בערך.
כאילו, מה שנכון זה שככל שאני מתבגר, ככה יש לי פחות זמן להשקיע במשחקים, אז אני די מרוצה ממשחקים "קצרים" בסך הכל. מצד שני, אני עדיין מסוגל להשקיע עשרות שעות במשחק (ע"ע Far Cry 2), גם אם זה מתפרש על פני יותר זמן ממה שזה לקח כשהייתי ילד.
כן, חוסר הזמן שלי בחיים משחק תפקיד בכל הנושא הזה. ב- Far Cry 2 אולי אני משקיע 30 שעות, אבל אז אני אסיים אותו, וזה הכל. אחרי שמשקיעים עשרות שעות ב- Civilization (המשחק האחרון ששיחקתי תפס לי 24 שעות נטו מהחיים), אתה בעיקר רוצה לשחק בו עוד משחק, ברמה גבוהה יותר. וכן, אני מעדיף שתהיה לי התחושה ש"סיימתי" את המשחק אם אני כבר משקיע בו כל כך הרבה זמן. ובכל זאת, כשסופרים את כמות הזמן המצטברת שהשקעתי במשחק "קצר ולא מחייב" כמו Geometry Wars 2, ללא ספק מגיעים להרבה יותר זמן מזה שהשקעתי ב- Civilization אי פעם, וזה גם נעשה בקבוצות יותר מרוכזות של זמן (נניח, על Far Cry 2 השקעתי 30 שעות בחודשיים, על Geometry Wars השקעתי את אותה כמות זמן בשבועיים, לדעתי).
אז כן, לזקנה יש אפקט. אבל אני לא בטוח מה האפקט הזה עד הסוף.
לצורך העניין, דווקא הבחור שבכתבה בחר לשחק במולטיפלייר של Quake II – משחק פחות "מחייב" – והוא היה די צעיר כשהוא התחיל…
1 באפריל, 2009 בשעה 21:05
גיא צודק – אפשר לחלק את המשחקים לכאלו שממכרים בגלל צבירת ניסיון והרצון לגלות את כל מה שיש למשחק לגלות, ולמשחקים שהם פשוט מאוד מהנים או מאתגרים. נשמע דומה, אבל יש הבדל גדול. במקרה הראשון זה בערך כמו חוקר שמפתח אובבסיה לנושא מסוים, במקרה השני זה בערך כמו להתמכר לאופרת סבון. זאת אומרת, יש שוני בקהל היעד.
2 באפריל, 2009 בשעה 12:31
עידן – לא אמרתי אחרת: זה שעם הגיל אנחנו מתפתים למשחקונים יותר קצרים מתוך איזשהי תקוות שווא שכשעכשיו אנחנו יותר מבוגרים ועם יותר מחויבויות ופחות זמן, אז משחקון קצר יותר הוא משהו פחות מחייב שאפשר להרים ולזרוק אחרי זמן קצר. הבעיה היא שכשמדובר במשחק טוב עם ערך לחזרה עליו, אז לא יעזור כלום ונמצא את עצמנו משתקעים בו.
Gemcraft למשל הוא משחק שאני מאמין שבתור ילד לא הייתי טורח כל כך לשחק בו.
אבל ערב אחד לא כל כך מזמן, כשהיו לי 20 דקות פנויות החלטתי לראות מה זה המשחק הזה ולשרוף איתו קצת זמן במשחקון או שניים. כשהגיעה השעה 3 לפנות בוקר הבנתי שהגיע הזמן לחתוך.
מהסיבה הזו אני דווקא מעדיף להתרחק מהמשחקים הקטנים יחסית: אם הם לא טובים אז אני פשוט לא אשחק בהם הרבה, ואם הם טובים אז אני אשרוף עליהם הרבה שעות – ובדיעבד אני אצטער שלא שרפתי אותן על משחק קצת יותר עמוק ומתגמל (או על דברים שהייתי צריך לעשות באופן כללי). המשחקונים הקטנים האלו תמיד נותנים איזשהי תחושה של סיפוק מהיר לצד חרטה על הזמן שהלך.
3 באפריל, 2009 בשעה 10:26
אני לא מסכים עם הקביעה הזו.
אני לא חושב שזה פונקציה של זמן אלא של מיצוי. Portal היה הרבה יותר מעניין כי הוא השתמש בקונספט שלא ראינו קודם. לCivilzation יש עשרות תאומים בשוק. כנ"ל להרבה RPG או RTS אחרים בשוק. לדעתי, גיימרים מוכרים פשוט העלו את רף הציפיות, וכתוצאה מכך יוצרי משחקים הגיעו (ייתכן) למסקנה בה מקוריות המשחק, חשובה מערך המשך המשחקיות בו. בגלל זה, אגב, אני חושב שעדיין קיימים כותרי Wii בשוק, כי מלא מפגרים מתלהבים מכל נענוע חדש.