זה כבר כמה שנים שחודש דצמבר הוא החודש המסורתי שבו אשכרה יש פוסטים פה בבלוג, כי אתם יודעים איך זה – צריך לסכם את השנה וחלק מכותבי הבלוג ממש מוכנים לעשות את הקטע המוזר הזה של לכתוב טקסט. אבל גם לחברי הבלוג האחרים יש דברים להגיד! והם יגידו אותם בהנגאאוט המסורתי לסיכום השנה, שישודר בלייב בערוץ שלנו ביוטיוב ב- 6/1, בשעה 21:00 (שעון ישראל – אני פשוט רגיל להגיד את זה כבר בהקשר של הפודקאסט). הוא גם יעלה אחר כך בפיד הפודקאסט הרגיל שלנו, אבל נו, כמה הזדמנויות יש לכם לצעוק עלינו בלייב שאנחנו לא מבינים כלום מהחיים שלנו?

התשובה לזה, אגב, היא ״בדרך כלל – שתיים בשנה״.

אבל יש לנו עוד שבוע עד ההנגאאוט בינתיים, כאמור, חלק מאתנו הולכים להשתמש בטקסט בשביל לסכם את שנת 2018. אז יאללה – שלושה פוסטים, שבכל אחד מהם יש שלושה דברים שאהבנו ב- 2018 ודבר אחד שלא.

Beat Saber

כי באמת, איך אפשר שלא.

בסיכום שנת 2017 כתבתי, בתור אחד הדברים המוצלחים, את העובדה שיש לי VR בבית וזה עובד. מאז עברה שנה, ובתחום ה- VR היו כמה דברים שלא כל כך זזו וכמה דברים שזזו מאוד מהר, אבל כל זה מתגמד לעומת העובדה שיצא Beat Saber.

ידענו ש- Beat Saber יהיה להיט כבר מהטריילרים הראשונים שצצו באינטרנט, אבל לא ידענו עד כמה. המשחק הזה הפך להיות במהלך 2018 ה- Killer-app הלא-רשמי של ה- VR. הוא הסיבה שבגללה אנשים קונים אוקיולוס ריפט ומציבים מחשב בסלון. הוא הזניק קהילת מודינג שוקקת. והכי חשוב – הוא מאפשר לי להרביץ לקוביות עם לייטסייברים לצלילי American Idiot.

יש עם המשחק עדיין כמה בעיות קטנות, אבל רובן קשורות לזה שפיתחו אותו משהו כמו חמישה אנשים שמנסים לתמרן עכשיו בין גרסה ל- PC, גרסה ל- PSVR, גרסה ל- Oculus Quest, מכונת ארקייד, שיפורי ממשק ויציבות, ותוכן חדש שהם מנסים להוציא על בסיס קבוע. עם הפסקות קטנות לשיתופי פעולה עם להקת הפופ הוירטואלית של League of Legends. הבעיה המרכזית האחרת היא שלמעט מדי אנשים יש גישה זמינה למערכת VR ויכולים לדעת על מה אני מדבר. אז אני אבהיר שוב, ליתר ביטחון: משחק השנה לשנת 2018, והסיבה המרכזית לקנות מערכת VR. תנו לי עוד מזה, בבקשה.

Into the Breach

2018 לא היתה כל כך שנה של משחקי AAA מבחינתי. מ- Red Dead Redemption 2 ו- God of War לא מאוד התלהבתי. על ספיידרמן דילגתי. כשבאתי לשחק ב- Star Control המחשב שלי נמס וכפה עליי תקופה ארוכה ללא משחקי PC. אבל בעולם האינדי, לעומת זאת, היו יותר פנינים משהיה לי זמן לשחק בהם. והמוצלח מכולם (או, ליתר דיוק, המוצלח מכולם שששיחקתי בו ואינו Beat Saber), היה Into the Breach.

עם התמה של Pacific Rim, האסתטיקה של FTL, המכניקה של XCOM ומפת הלוח-שחמט שלו, Into the Breach תפס אותי למשך 70 (שבעים!) שעות. שבעים שעות שבמהלכם היו לי אלפי הזדמנויות להרגיש חכם, להרגיש טיפש, להרגיש בר מזל, והחשוב מכל – להרגיש כאילו יש דרך מוצא מהמצב המחורבן שאני נמצא בו עכשיו. המפות הקטנות שלו והקצב המחושב הפכו כל תור לחידת שחמט קטנה, שבה אתם צריכים לחשוב איך אתם משתמשים ביכולות המיוחדות של הרובוטים הענקיים שלכם כדי לחטוף כמה שפחות נזק, לגרום כמה שיותר נזק, ולהגן על כמה שיותר אזרחים רכים בדרך. זה היה ממכר, זה היה כיפי וזה היה מושלם בתור "המשחק השני מאלה שעשו את FTL".

Let the Water Wash Away Your Sins, ולהיטים אחרים

אני אוהב פסקולים של משחקים. הם הדבר העיקרי שאני מקשיב לו בזמן שאני עובד (אוקיי, וגם לפסקולים של סרטים, אבל משחקים זה חלק מאוד דומיננטי מהעניין!). ולמרות שהשנה לא היה לנו איזה Horizon: Zero Dawn או The Sexy Brutale, היו לנו לא-מעט דברים טובים אחרים, כמו Into the Breach שהוזכר פה קודם או בערך חצי מהפסקול של Dead Cells.

והיה לנו את Far Cry 5.

מאף בחינה אחרת Far Cry 5 לא היה ראוי לציון מיוחד. למעשה, גם המוזיקה האינסטרומנטלית שמתנגנת במהלך המשחק היא נחמדה ולא יותר. אבל במטרה ליצור עולם אמין יותר, החבר׳ה ביוביסופט הלכו צעד אחד קדימה והלחינו שירים חדשים עבור תחנת הרדיו של הכת הדתית-משיחית ששורצת במחוז הופ.

היו שם להיטים קצביים כמו Oh John שמהללים את מנהיג הכת, השיר השקט והמלודי Let the Water Wash Away Your Sins, והלהיט האמריקאי המדהים, Keep Your Rifle by Your Side. שירים עם מילים איומות, קצב קליט וממכר, ותחושת האי-נוחות הזאת שמתעוררת בכל פעם שמישהו עושה מוזיקה פארודית טוב מדי ואתם רוצים לזמזם את השיר שלו בכל הזדמנות אבל שאף אחד לא יסתכל עליכם מוזר.

ומעבר ללהיות טובים בתור מוזיקה פארודית (ולמעשה, בתור פארודיה על משהו, הם כנראה עושים עבודה מעודנת ומוצלחת יותר מכל Far Cry 5), הם גרמו ל- Hope County, יותר מכל בניין, עץ או NPC פלקטי, להרגיש כמו מקום אמיתי. הייתם שומעים את השירים האלה בזמן שאתם נוסעים ברכב, ממקלטי רדיו חבוטים בבסיסי אויב, במגוון יפה של ביצועים, ולפעמים – מחיילי האויב עצמם, מזמזמים לעצמם את הפזמון של Let the Water Wash Away Your Sins במקביל להשמעה של השיר ברדיו סמוך.

אז כל הכבוד על Far Cry 5, יוביסופט. המשחק בסדר והכל ולא הרבה יותר מזה, אבל הפסקול הזה… הפסקול הזה הוא חתיכת הברקה.

ומצד שני…

Transference

אוקיי תגידו מה זה החרא הזה.

אל תבינו אותי לא נכון – אני אוהב שיוביסופט עושה ניסויים. אני גם אוהב שהניסויים האלה מיועדים בעיקר ל- VR, כי קצת חסרים לנו נסיונות לעשות עם עולם ה- VR דברים חדשים לגמרי ולראות איך הם עובדים. ובסך הכל, הגיוני שלא כל הנסיונות יצליחו. לא כל משחק שמנסה לעשות משהו חדש ב- VR יכול להיות Beat Saber.

אבל Transference הוא לא סתם ניסוי שלא כל כך הצליח. הוא כשלון מפואר. קשקוש יומרני עם עלויות הפקה מופרכות. נסיון עלוב לתקוע הפחדות זולות על קווסט בנאלי עם עלילה של פרק מחורבן במיוחד של ״מראה שחורה״.

ואני חייב לשאול – זה הרעיון שלכם לניצול של VR? יש לכם טכנולוגיה שנותנת תחושה חזקה יותר מאי פעם של אימרסיביות ומסוגלת לבנות את האשליה של ״עולם״ בצורה הרבה יותר אפקטיבית ממה שחשבנו שאפשרי – ומה שאתם עושים איתו זה לדחוף בכוח הבהלות זולות לתוך המשחק שלכם? במקום לשפר את המשחק שלכם כמשחק אימה, זה רק פוגע בו, ובדרך גם הורס לו את מעט העלילה שנמצאת שם. מצער.