מהרגע ששמעתי על Scribblenauts, ידעתי שאני חייב לשחק בו. לא ידעתי איך. לא היה לי נינטנדו DS בבית, והמשחק לא הגיע לארץ באופן רשמי. אפילו הביקורות השליליות-למדי שפורסמו עליו ברחבי הרשת לא הרגיעו את הסקרנות שלי. הרעיון שעומד בבסיסו של המשחק הזה, לדעתי, הוא רעיון ענק. ורציתי לראות אם הוא עובד בפועל.

קצת לאחר מכן, נסיעה לחו”ל של גיסי (לעזאזל, אני לא מאמין שאני קורא למישהו “גיסי” ) והשאלה ללא תאריך יעד של נינטנדו DS (תודה, דניס) אפשרה לי לשחק, סוף כל סוף, במשחק. אבל חתונה אחת וירח-דבש אחד גרמו לכך שעבר הרבה זמן לפני שיכולתי לכתוב עליו ביקורת. אבל בשעה טובה, גם זה הגיע:

על הנייר, זה נשמע כמו רעיון נפלא: משחק פאזלים (לנינטנדו DS, אבל עזבו את זה לרגע) בו תוכלו להשתמש בכל אובייקט שאתם יכולים לחשוב עליו. אם אתם יודעים לאיית את זה – אתם יכולים ליצור את זה. רוצים לטפס על עץ? כתבו "סולם". רוצים לרכב על דינוזאור? כתבו "ברונטוזאורוס". נמאס לכם מהשלב שאתם נמצאים בו? כתבו "מכונת זמן". האפשרויות מוגבלות רק ע"י הדמיון שלכם. איזה רעיון נפלא. איזה בסיס מעורר-השראה למשחק. איזה ביצוע מחורבן.

כן, זה עצוב. אבל בעוד שבמצב ה- Sandbox שלו, מדובר במשהו מדהים (אם כי משהו שאי אפשר בדיוק לקרוא לו “משחק” ), כל הסיפור מתפרק ברגע שבאמת מנסים לפתור שלבים ב- Scribblenauts. אני מחכה ליום שבו מישהו ייקח את הקונספט הזה, ויעשה ממנו משחק טוב. עד אז… מישהו רוצה לקנות ממני את Scribblenauts?