נכון לזמן כתיבת שורות אלה, חברי הבלוג הרגו כ- 10,000 זומבים. מתוכם, קצת יותר מ- 300 זומבים נהרגו באמצעות מסור חשמלי. חמש-מאות מתוכם נפלו קורבן לפצצת צינור. כ- 700 מתוכם נהרגו באמצעות Combat Shotgun, הנשק האהוב ביותר על דורון. חמישים מתוכם נהרגו ע”י מחבת.
סטטיסטיקות הן דבר נפלא. מדובר בדרך מאוד ארוכה ומסורבלת להגיד את האמת הפשוטה שתהיה ברורה לכל מי שיצא לו לדבר איתנו בשבועות האחרונים: Left 4 Dead 2 הוא משחק אדיר. הוא הפך למוקד השיחה העיקרי במרבית הפסקות הצהריים שלי בעבודה. הוא גורר אליו עוד ועוד אנשים שמתמכרים אליו אחרי שעת משחק בודדת. הוא אפילו גרם לאשתי לחזור לחלום בלילה על זומבים. וכמעט בכל יום בערב, הוא מהווה פיתוי רציני לזנוח את כל הדברים שאני צריך לעשות בצד (לעדכן את הבלוג, להוריד את הזבל, לשטוף כלים…) רק בשביל להרוויח עוד שעתיים של משחק עם אחד מ- 15 החברים שלי (נכון לבינתיים, לפחות) שכבר קנו את המשחק. כן, הוא עד כדי כך טוב.
אבל לפני שאני אתחיל לזרוק לכיוונכם המוני סופרלטיבים מתלהבים, קצת אקספוזיציה. Left 4 Dead המקורי, שיצא לפני קצת יותר משנה, היה משחק פעולה מרובה-משתתפים שבו נכנסתם לנעליהם של ארבעה אנשים חסרי-מזל, שנאלצים להעזר אחד בשני על מנת לשרוד את אפוקליפסת הזומבים שנפלה עליהם. ללא שיתוף פעולה, לא היה לכם סיכוי לשרוד: הזומבים היו יכולים ללכוד אתכם, להפיל אתכם לרצפה או להקיא עליכם – מה שהופך אתכם לתלויים בחסדם של חברי הקבוצה שלכם. שיתוף הפעולה מחויב-המציאות הזה יצר אינספור רגעים של סולידריות חברתית מרשימה, מהסוג שנדיר מאוד למצוא במשחקי מחשב ווידאו, אפילו מהסוג הקבוצתי.
המשחקים השבועיים שלנו יצרו פעם אחר פעם סיפורים מרגשים על רגעי גבורה מעוררי-השראה, רגעי אימה משתקים ורגעי טיפשות מביכה. למעשה, כל כך אהבנו את Left 4 Dead, עד שכל צוות הבלוג קפץ בשמחה על ההזדמנות לצאת לגיבושון חיסול-זומבים שנמשך כ- 12 שעות ברגע שהרעיון הזה עלה. ברחבי הרשת, היו אנשים שהתלוננו על מיעוט כלי הנשק במשחק, או על מיעוט המערכות במשחק, אבל באמת שלא הבנתי מה הם רוצים. Left 4 Dead, בעיני, היה מאוזן בצורה מושלמת.
לכאורה, היה אפשר לצפות שאני אטען שאם Left 4 Dead הראשון היה כל כך מושלם בעיני, המשחק החדש יכול רק להרוס את האיזון שהמשחק הראשון בנה כל כך בקפידה. אבל Left 4 Dead 2 מתחמק בקלילות מהפוטנציאל ההרסני הזה באמצעות שינוי גישה. בעוד שהמשחק הראשון היה אפל ומאיים, כמו סרט אימה קלאסי, Left 4 Dead 2 הוא סרט פעולה מפוצץ באדרנלין. אם המשחק הראשון היה “ליל המתים החיים”, המשחק השני הוא “זומבילנד”. במשחק הראשון, נלחמתם במסדרונותיו של בית חולים נטוש. במשחק השני, אתם נלחמים לאורכה של מסילת רכבת-הרים בלונה פארק. במשחק הראשון, היה מיעוט של כלי נשק שתרם להרגשת הניצולים הנטושים שמנסים לשרוד בשטח עוין. במשחק השני, יש מסור חשמלי.
הו, מסור חשמלי.
תנו לי רגע.
אה, כן, איפה הייתי?
הגישה הזאת גם מסבירה את עיצוב השלבים של המשחק החדש: חלק מהמסכים שטופים באור שמש, ורובם מתרחשים באזורים פתוחים יותר וצבעוניים יותר. אבל ניתן למצוא ב- Left 4 Dead 2 עוד גישה נוספת, דומיננטית לא-פחות. גישה של “אז אתם חושבים שאתם יודעים הכל, אה?”.
למגוון ה”בוסים” של המשחק הקודם, נוספו מספר זומבים מיוחדים חדשים, שכל תפקידם בחיים הוא לפצל את הקבוצה שלכם, לגרום לכם לעזוב את הנקודות הבטוחות שאתם חושבים שמצאתם, ולחרבש לכם את כל התוכניות שתכננתם בקפידה. ה- Jockey יקפוץ לכם על הראש ויסיט אתכם לעבר קבוצת האויבים הקרובה. ה- Charger יתפרץ לתוך הקבוצה שלכם ויעיף אתכם לכל עבר, לפני שהוא ייקח אחד מכם ויתחיל להטיח אותו ברצפה. ה- Spitter תירק גוש חומצה על הרצפה שיכריח אתכם לעזוב את הנקודה הגבוהה שהשתכנתם בה עד עכשיו, מתוך מחשבה שזו הנקודה שיהיה לכם הכי קל להגן עליה. Left 4 Dead 2 מכריח אתכם כל הזמן לעזוב את ה- Comfort Zone שלכם, לאלתר תוכניות חדשות במהירות, ולצרוח בפאניקה על חברי הקבוצה שלכם שפתאום מוצאים את עצמם בצד השני של המסך, מוטחים בצורה חוזרת ונשנית כנגד הקיר.
גם הגישה הזו באה לידי ביטוי בעיצוב השלבים של Left 4 Dead 2. במשחק הראשון, היו כמה רגעי “Standoff” נפלאים, שבהם הייתם צריכים לחכות בחדר מסוים ולהתגונן כנגד מספר גלים של זומבים לפני שיכולתם להמשיך הלאה. ב- Left 4 Dead 2, הרבה מהרגעים האלה הוחלפו בסצינות בעלות אופי שונה, שמכריחות אתכם לרוץ לנקודה מסויימת על מנת להפסיק את גלי הזומבים שתוקפים אתכם ללא-הפסקה, או לסייר ברחבי המסך ולאסוף מיכלי דלק שמהווים את המפתח שלכם למילוט מהשלב.
השינוי הדומיננטי השלישי ב- Left 4 Dead 2 הוא הדגש החזק אפילו-יותר על שיתוף הפעולה בין הדמויות במשחק. ב- Left 4 Dead 2 יש מגוון רחב יותר של ציוד, כמו מזרקי אדרנלין שמאפשרים לכם לבצע פעולות בצורה מהירה יותר, Defibrilator שמסוגל להקים לחיים את חבריכם המתים, ופחיות של “Boomer Bile” שמאפשרות לכם למשוך את הזומבים לעבר מפלצת מסויימת, כאילו Boomer כרגע הקיא עליה. אבל כל פריטי הציוד האלה באים על חשבון פריטי הציוד שאתם כבר מכירים מהמשחק הראשון. כלומר, הבחור מהחבורה שלכם שיסחוב איתו Defibrilator לא יוכל לקחת איתו Medkit. וכל מי שייקח איתו מזרק אדרנלין לא יוכל לסחוב עליו Pain Pills, שיכולים לתת לבריאות שלו קפיצה זמנית בעת הצורך.
השינויים שציינתי עד עכשיו הם בהחלט לא השינויים היחידים. בצורה בלתי-מוסברת כלשהי, הצלחתי להגיע עד לכאן בלי לדבר על המשמעות שבהוספת נשקים “קרים” למשחק, על מצבי המשחק החדשים או על הזומבים המיוחדים החדשים (כמו הליצן, שהריצה שלו עושה רעש ולכן מושכת אחריו עשרות זומבים אחרים). אני יכול להתחיל לדבר עליהם כאן. אבל במקום זה, אני מרגיש צורך לספר לכם על הצורה שבה גם עכשיו, כמעט חודשיים אחרי שהתחלנו לשחק במשחק, אנחנו עדיין מתרגשים כמו ילדים קטנים אחרי כל סיום של מערכה. אנחנו עדיין מספרים סיפורים מפתיעים לחברים שלנו בסוף כל משחק, ומעלים סרטוני וידאו של רגעים ראויים לציון ל- Youtube.
או במילים אחרות, Left 4 Dead 2 הוא הדבר הכי טוב שקרה פה בשנה האחרונה.
19 בינואר, 2010 בשעה 1:50
כן, אני יודע, זה קצת פחות "ביקורת" ויותר "הפצצת סופרלטיבים של פאנבוי מתלהב". מצד שני, בואו ונראה אתכם מצליחים לשמור על תחושת אובייקטיביות אחרי שאתם הורגים עשרים זומבים עם גיטרה.
19 בינואר, 2010 בשעה 9:19
אני לא רואה את הבעיה. ככה זה כשהמשחק גאוני.
19 בינואר, 2010 בשעה 12:59
אני קורא על המשחק הזה כאן כבר כמה חודשים, ראיתי טריילירים מלהיבים, gameplay כיפי ועשרות ביקורות. נשמע מעולה. מה הבעיה, אתם שואלים?
הבעיה היא שלי יש PC משחקים תותח, לחבר אחר יש PS3, לשלישי יש XBOX. כולנו רוצים לשחק יחד, אבל אי אפשר. אף אחד לא יקנה קונסולה/מחשב רק בשביל משחק אחד עם החברה', טוב ככל שיהיה.
מבחינתי, אם היה אפשר לשתף שחקנים מרשתות אחרות כבר מזמן הייתי קונה את חבילת ה"4-עותקים". כרגע אני בעיקר מבואס, ולא רוצה לקנות את המשחק רק כדי לשחק כ"בודד". נשמע שמרבית הכיף במשחק מגיעה מעצם ה"מחוייבות" לקבוצה ולחברים – וזה יורגש פחות טוב, עם זרים.
לצערי כנראה ש L4D2 ישאר עבורי רק בגדר טריילר וביקורות. 😥
19 בינואר, 2010 בשעה 13:54
סתם משחק רדוד ושטחי
19 בינואר, 2010 בשעה 20:37
סתם לידע כללי, איך בדיוק מתבצעת שמירת המשחק? האם כל פעם צריך להתחבר לאותה קבוצה של שחקנים (אם לא משחקים בLAN), או שכל פעם פשוט משחקים במערכה אחרת? בתור מי שמעולם לא שיחק במשחק, זה לא ממש ברור.
19 בינואר, 2010 בשעה 21:21
בוקר טוב אליהו.
ללא ספק אחד "ה"-משחקים שיצאו..
ברגע שתסיים לשחק עם הניובים, תתחיל לשחק קצת 8 על 8.. אין על האנדרנלין של זה.
אני עומד על 120K זומבים, והיעד הוא מליון.. ב-L4D1 הגעתי ל-125K..
בהצלחה!
19 בינואר, 2010 בשעה 21:53
איתי – אין שמירת משחק. אתה יכול להתחיל בכל פעם איזו מערכה שאתה רוצה, ובתוך המערכה – לבחור איזה שלב שאתה רוצה.
19 בינואר, 2010 בשעה 22:04
נשמע ממש טוב, כמו שציפיתי מ-Valve. בכל מקרה, אני כרגע חסר תקציב למשחק, אז אני מניח שהגיע הזמן לחסוך.
19 בינואר, 2010 בשעה 23:01
timmy – שמונה על שמונה זה Overrated, ויותר מזה, זה קצת קשה לשחק כשהשרת מת.
חזרה לכתבה, אני מבין אתכם לחלוטין, משחק מדהים, אבל יש לציין שהוא ככה רק אם משחקים עם חברים, אחרת הערך שלו יורד בהרבה.
19 בינואר, 2010 בשעה 23:04
Jono00 – אני קצת מסכים. הסיבה העיקרית לכך שב- Left 4 Dead המקורי שיחקנו הרבה פחות היא שלא היו לנו 15 אנשים לשחק איתם, והיה קשה יותר לארגן "רביעיות" לסופי שבוע. מה שכן, ההתלהבות המטורפת שלנו מהמשחק הראשון היא כנראה הסיבה לכך שכל כך הרבה חברים שלנו קנו את המשחק עכשיו…
20 בינואר, 2010 בשעה 0:07
מצד שני: לא יודע לגבי 2 אבל 1 איכזב אותי בגדול.מעבר לזה ש2 היה אמור להגיע כתוספות חינמיות ל1,שהיה אחד המשחקים הדלילים ביותר שאני מכיר:העלילה לא קיימת,לדמויות אין אישיות בגרוש(מה שאולי השתפר ב2).אוירה מפחידה לא היתה כי אתה יודע בדיוק מה הולך לקרות,"מגוון" הבוסים מסתכם ב3 או 4 כשכל השאר זה בסה"כ עדרי זומבים לירות בהם.המשחק לא ניצל את השימוש בסקריפטינג שמקובל בשוטרים עוד מימי HL הראשון(כש2 למשל הוא לא יצירת מופת עלילתית,אבל מרגיש טוב מאוד וזורם בגלל השימוש החכם באלמנט הזה) הסביבה לא מנסה להכניס אותך לאוירה(כמו למשל העיר מוכת הזומבים בHL2) אלא מורכבת מהרכבים ג'נריים של רחובות עם מכוניות הרוסות וזהו,בלי נסיון כלשהוא לגיוון.בלי קו-אופ אין בכלל מה לגעת במשחק הזה,שמחויר ליד סדרות כמו רזידנט איוול,וגם חוית הקו אופ ממצה את עצמה אחרי שעתיים שלוש שהרי הכל נשאר בדיוק אותו דבר.סוף דבר,במקום להרגיש כמו שוטר שמנסה לדמות סרט,הוא מרגישכמו שוטר שמנסה לדמות משחק מרוצים,שכל המסלולים והמכוניות בו נראים אותו דבר.BIG WOOP
20 בינואר, 2010 בשעה 7:50
orokusaky, נראה לי שקצת פספסת את הפואנטה של המשחק…
20 בינואר, 2010 בשעה 10:27
למה?מבחינתי משחק טוב זה משחק שממשיך להפתיע ולזרוק עלי דברים חדשים.זה א' ב' של FPS מאז HALF LIFE. L4D אפילו לא מנסה או מתיימר,יש לו במאי AI דינאמי שיכול לזרוק עלי 3 מפלצות/עדר זומבים וזה פשוט כ"כ מדהים עד שהוא לא צריך לטרוח ליצור עלילה או אוירה או כלום.CAPCOM חבל על ההשקעה שלכם במשחקים כמו RE4,פשוט תתנו למליון זומבים לרוץ על השחקן,ותגידו שוואלב פיתחה ומיד המשחק שלכם יקצור תהילה.כמו שאמרתי:BIG WOOP.
20 בינואר, 2010 בשעה 13:11
משחק ענק!!!
עד כמה שזה נשמע לא הגיוני,אני מעדיף לשחק בו אלף פעם מאשר לשחק בDRAGON AGE.מוזר,לא הגיוני,אך אני מכור הרבה יותר לאנדרינלין של L4D2 מאשר המשחקיות של DR:O.
ורענן,מנסיון אישי,L4D2 יתנן לך הזדמנות מצוינת למצוא חברים למשחק,גם אם הם זרים וגם אם הם מחו"ל.אז כדאי לך לנסות לשחק ❗
20 בינואר, 2010 בשעה 13:32
משחק ברמה מאוד נמוכה
אפילו רזידנט איוול 5 שירד מהרמה של 4 יותר טוב ממנו פי 1000
מה מתלהבים מהמשחק הזה
הסיפור קיטשי
הגראפיקה לא משהו בכלל
השליטה מינימלית
סתם מוד לא מקורי
20 בינואר, 2010 בשעה 21:21
orokusaky – זה משחק מולטיפלייר. לא אמורה להיות לו עלילה ואירועים מתוסרטים. זה לא Half Life, וזה לא אמור להיות. אתה אמור להרוג זומבים עם החבר’ה (או במצבים מסויימים, לרכב על הגב של חבר’ה תוך שאגות הנאה), לא לשחק לבד ולחפש טוויסטים בעלילה. אם אתה לא נהנה מהמשחק הזה, זה כי אתה כנראה לא משחק בו נכון. יוחאי – התשובה הזאת גם אליך.
20 בינואר, 2010 בשעה 21:47
דורון – לרכב על הגב של חבר'ה תוך שאגות הנאה?
21 בינואר, 2010 בשעה 3:08
אתם אנשים טובים. איך הצלחתם לא להיחנק מהערת ה"סיפור קיטשי" של יוחאי, איך?
אכן, כל מה שחסר שם זה כמה קשתות בענן והמשחק היה יכול באותה מידה להימכר כפרק של "פוני קטן".
21 בינואר, 2010 בשעה 11:38
ראיתי אתמול את Zombieland, ועכשיו אני חייב להשיג את L4D2 רק בשביל השלב בלונה פארק…
22 בינואר, 2010 בשעה 20:09
אין שום דבר יותר מגניב מלרוץ עם החברים שלך ברחובות ניור אורלינס, מטוסי קרב שורקים מלמעלה ומבשרים על רעות, גופות זומבים מעטרות את נתיב הבריחה שלנו. אנחנו נכנסים לקחת ציוד בפא המקומי, ואז אנחנו מפעילים את הג'וקבוקס ומגלים להפתעתנו את "Still Alive מפורטל. *זה* היה התענוג האמיתי מבחינתי.