זה אולי לא תמיד נראה ככה, אבל אני יכול להשבע שבחלקים מסויימים של 2021, שבוע פה שבועיים שם כזה, התחלתי להרגיש שהחיים חוזרים למסלולם. די, ההפסקה המוזרה שלקחנו בשנתיים האלה של הקורונה נגמרה, מתחילים להעמד שוב על הרגליים, דברים מתחילים לזוז פה.

רק מה, תעשיית המשחקים זזה לאט. העולם מתחיל אולי להתחיל לזוז בלי הקורונה (הלוואי, בתלות בנתוני ההדבקה והתחלואה בפועל של האומיקרון איכסה פיכסה, טל״ח)? לתעשיית המשחקים הזאת, שעדיין מנסה להדביק את כל העיכובים שספגה בתחילת ימי המגיפה, יקחו עוד כמה חודשים לחזור לשגרה.

מעט מדי ״משחקים גדולים״ יצאו השנה. ובכל זאת, גם בשנה כזאת שוודאי תזכר כמדבר הגדול לפני 2022 הגדושה – היו כמה משחקים מעולים ששווה להתעכב עליהם. אז יאללה, בואו נסכם!

Tales of Arise

או גם: הסיבה בגללה הפוסט הזה עלה באיחור

משחק ה-Action Jrpg הזה תקף אותי משום מקום לפני כמה שבועות, ומאז מסרב להרפות. אין בו שום דבר נעלה או מבריק. להיפך: זה משחק פופקורן, אבל משחק פופקורן שעשוי כהלכה.

סדרת Tales תמיד השתרכה מאחור המשחקים הענקיים של Square-Enix כמו Final Fantasy, Dragon Quest והחבר׳ה. רק מה, השנה לא ממש יצאו לסקוור משחקים גדולים, והפרק החדש של Tales (שלגמרי עומד בפני עצמו, כמו כל משחקי המותג) הצליח בקלות להכנס לסלוט ״המשחקים היפניים שארז שורף עליהם עשרות שעות״ של השנה.

אקשן כיפי? יש. דמויות מגניבות? יש. סיפור מטופש אבל יעיל? בטח שיש! יאללה מסיבה!

Psychonauts 2

או גם: לפעמים חלומות מתגשמים

כל תמרורי האזהרה היו שם.

תקופת פיתוח ארוכה מהגלות? צ׳ק. אולפן משחקים שלא ממש הצליח להעמיד משחקים מוצלחים כבר שנים ארוכות? צ׳ק. משחק מקורי שהיה מצויין לזמנו, אך ממש לא הזדקן טוב? צ׳ק.

ואז, פתאום, Psychonauts 2 יצא, והיה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. אתם יודעים מה, עזבו אתכם ציפיות. המשחק הזה פשוט מצויין גם מבלי להשוות אותו לשום דבר אחר. הוא כיפי, הוא מלא דימיון, הוא עשיר ברעיונות, הוא מצחיק (!), יש לו עיצוב שלבים מבריק ואחד השלבים הראשונים בו כולל אזהרה לפיה אנשים שיש להם פוביה מטיפולי שיניים צריכים להמנע מלשחק בו.

Double Fine החזירו לעצמם הרבה קרדיט עם המשחק הזה. רק שימשיכו בדרך הזאת, ואולי סוף סוף הם יצליחו לממש את כל התקוות שכל השנים האלה תלינו בהם.

גיימפאס

לקרוא לגיימפאס ״העיסקה הכי משתלמת בגיימינג״ זה כבר פאסה, אבל זה עדיין נכון. והשנה פתאום גיליתי את זה.

לפני כמה חודשים החלטתי לקחת צעד אחורה מסיקור משחקים (וואו זה נשמע כל כך פלצני לכתוב את זה. זה בייסיקלי אומר שמדי פעם הייתי מפרסם ביקורות בכל מיני מקומות ועכשיו הפסקתי), מה שאומר שאני כבר לא מקבל קודי ביקורת לכל משחק שיוצא, מה שאומר שפתאום אני צריך לקנות! מלא! משחקים!

אה, רגע. בעצם, ממש לא מלא משחקים! כי גיימפאס, כפרה עליו, מספק לי הרבה יותר משחקים ממה שאני אי פעם צריך, כולל כל הבלעדיים החדשים לאקסבוקס. השנה הוא סיפק את Psychonauts 2 שכתבתי עליו כאן למעלה, את Halo Infinite, את Forza. Horizon 5 ואני בטח שוכח עוד מלא. וזה בלי להזכיר את הקטלוג.

בקיצור – אלא אם כן אתם עדיין מקבלים קודי ביקורת למשחקים, אני ממש ממליץ לכם לעשות מנוי לגיימפאס. ממש.

והדבר המבאס: שרשרת האספקה העולמית

אילולא משבר האספקה העולמית, הייתי כנראה מחזיק עכשיו שתי קונסולות ניידות מגניבות ביד עכשיו: ה-Playdate וה-Analouge Pocket. יש מצב שהיה גם סוויץ׳ פרו נורמאלי. ואני עוד במצב טוב – יש מלא אנשים שעדיין לא מצליחים להשיג פלייסטיישן 5, אקסבוקס, או כרטיס מסך חדש.

התחלתי את סיכום השנה הזה עם מסר משתמע לפיו נמאס לי מהקורונה. משבר האספקה אמנם לא קשור אך ורק לקורונה, אך כן נכנס לכל המרק האינסופי הזה שהוא חיינו בשתיים האלה. גם ממנו נמאס. יאללה. הגיע הזמן שילך כבר, יחד עם השנה הזאת, לא?