אלון שוורץ, הידוע גם כאח-של-עופר-שוורץ (או כפי שאני קורא לו בחיי היום-יום, “שוורץ”, מה שמבלבל במיוחד ברגע שגם הוא וגם אחיו משחקים איתי ב- Left 4 Dead 2), קנה את Just Cause 2 במסגרת מבצעי הקיץ של Steam. ואז הוא רצה לכתוב על זה ביקורת. ובאמת, עבר הרבה זמן מאז שהיה לנו פוסט אורח. אז קבלו אותו:

אני נוסע לי על אופנוע ברחבי אחת הערים באי, בדרך לאיזו משימה, ופתאום שם לב שמשמאלי, במרחק 10-20 מטרים, יש קולונל. להרוג קולונלים זה טוב – זה יוצר כאוס ונותן נקודות – ולכן אני מיד פונה שמאלה. להפתעתי, יש שם איזה קרש שלא ראיתי, שמקפיץ אותי עם האופנוע באוויר, היישר מעל הקולונל והחיילים שסביבו. בלי להסס אני קופץ מהאופנוע.האופנוע מתרסק על אחד מהם והורג אותו. אני בינתיים פתחתי מצנח, ובעודי באוויר אני זורק עליהם רימון (שהורג עוד 3 חיילים ופוצע קשה את הקולונל), מרסס את הניצולים עם נשק אוטומטי, ונוחת כשכולם, כולל הקולונל, מתים. אני יורה את ה- Grappling Hook שלי על האוטו הראשון שעובר, זורק ממנו את הנהג, וממשיך לכיוון המשימה המקורית.

סצינות כאלה מאוד נפוצות ב- Just Cause 2. המשחק הוא משחק פעולה Sandbox-י בגוף שלישי, שבו אתם משחקים את ריקו רודריגז, סוכן אמריקאי שנשלח לאי Panau לאחר שהדיקטטור הקודם ששלט בו נרצח על ידי בנו. הדיקטטור הקטן שולט באי וביושביו ביחד חזקה ובצבא מאובזר, ויש גם שלוש כנופיות שונות וחזקות בעסק. תפקידכם בכל העניין הוא להבין מה קורה באי אחרי חילופי השלטון (מה שאולי יהיה קשה, בהתחשב בזה שנדמה שלכל תושב באי יש מבטא שונה לחלוטין), ולשנות את העניינים לטובת מדינתכם.

לצורך כך, מלבד מגוון נשקים וכלי רכב, עומדים לרשותכם ה- Grappling Hook מפר-חוקי-הפיזיקה שלכם – שמסוגל להיצמד לכל דבר בטווח של כ- 80 מטר ולהעיף אתכם כלפיו, גם אם טסתם במהירות הקול בכיוון השני – וכמות אינסופית של מצנחים, שתוכלו לפתוח בצורה ספונטנית כאוות נפשכם – כן, גם כמה פעמים באותה נפילה.

העלילה, אם לנסח את זה בעדינות, אינה המרכז ב- Just Cause 2. המרכז הוא כאוס. ואני מתכוון לכך במובן המילולי – הדרך להתקדם במשחק, לפתוח משימות חדשות (יש משימות שהכנופיות נותנות לכם, ויש "משימות סוכנות" שמקדמות את ה"עלילה"), נשקים חדשים ואיזורים חדשים, היא על ידי יצירת כמה שיותר כאוס באי. סיימתם משימה? קיבלתם נקודות כאוס. השמדתם ציוד ומבנים ממשלתיים? כאוס. אספתם גולגולת של אבותיהם של הכנופיה הממש-דפוקה? רצחתם קולונל? סתם מצאתם שדרוג לנשק? על כל אחד מהם תקבלו נקודות כאוס. היופי הוא שליצור כאוס, כידוע, זה ממש כיף.

המשחק הוא Sandbox, אבל למעשה בעיקר Sand ופחות Box. מפת האי עצומה בגודלה – אפילו בחילוץ מוסק צריך לעשות שתי קפיצות בשביל להגיע מקצה לקצה – וכמות המקומות שאפשר להיות בהם, הפריטים שאפשר לאסוף, המבנים והתשתיות שאפשר לפוצץ היא כמעט בלתי-נתפסת. עכשיו קחו בחשבון שבכל פעם שתהרסו משהו או תהיו במקום שאתם לא אמורים להיות בו (נניח, במרכז בסיס צבאי) תייצרו Heat – כלומר, יבואו חיילים להרוג אתכם ותצטרכו להרוג אותם. ב- Just Cause 2 יש כמויות אדירות של זמן משחק אם תעשו את כל מה שאפשר לעשות בו. או במילים אחרות, אם אתם לא שפויים.

וזה בדיוק התסביך העיקרי של Just Cause 2. מצד אחד הוא בעייתי לאנשים שרוצים לסיים הכל ולעשות הכל, כי יש אינסוף דברים כאלה לסיים ולעשות – סתם כדוגמה, יש כמעט 400 Locations, כשבכל אחד מהם יש דברים לאסוף ודברים להרוס, ועוד בחלקם הלא-קטן יתחילו לירות עליכם בשניה שתיכנסו אליהם. מצד שני, לאנשים שלא אכפת להם כמה פריטים עוד נשארו להם לאסוף או מתי הם מקבלים את האצ'יוומנט הבא, אין כמעט מוטיבציה לשחק. המשחק לא נותן שום תגמול ממשי על כמעט שום פעולה, חוץ מדברים בסגנון "יש, מצאתי 10 חבילות סמים של הכנופיה! עכשיו נשארו רק עוד 90."

עם זאת, ה"שגרה" של המשחק עשויה בצורה מאוד טובה, מה שהופך אותה לקלילה וכיפית. את המרחקים של המשחק אפשר לגמוע בכלי רכב (שמהם יש מגוון רחב מאוד עם שליטה מאוד נוחה), בחילוץ מוסק שלוקח אתכם לכל מיקום שהייתם בו בעבר, או בעזרת Slingshots (מנגנון מאוד אלגנטי לתנועה ברגל – יורים Grappling Hook לאנשהו, לפני שמגיעים אליו פותחים מצנח, לפני שנוחתים יורים Grappling Hook לנקודה הבאה, וכן הלאה). בנוסף, יש גם מעין GPS בשביל ניווט, סימונים שונים ומשונים על המפה, ושלל אמצעים שיגרמו למרחקים להתקצר. לאלה נוספים גרפיקה מעולה (שמציירת נופים מדהימים), מגוון כיפי של משימות, וממשק שליטה כללי מהפשוטים שניסיתי.

אפילו התהליך האינסופי של איסוף בונוסים הופך לממכר, בזכות אינדיקטור "חם-קר" שכזה בפינה של המסך שנדלק כשנמצאים בקרבת משהו, ומתחזק ככל שמתקרבים. כך נוצרו מצבים שכבר החלטתי לוותר על לאסוף הכל במיקום מסוים, ואז האינדיקטור נדלק וביליתי דקה וחצי בלחפש את מה שיש לאסוף. ואז הוא נדלק שוב. וכן הלאה.

נושא הקרבות הוא מעט בעייתי, ומעלה חיסרון מרכזי נוסף של המשחק – הוא קל. מאוד. כשאני משחק ברמה השלישית מתוך ארבע, ומהרגע שאני מתחיל לרסס עם הנשק בתוך בסיס צבאי עד הפעם הראשונה שמצליחים לעשות לי נזק אני הורג בערך 25 חיילים, יש כאן בעיה. ריקו רודריגז הוא מעין לוחם כל-יכול, ושלל החיילים, הנינג'ות (נינג'ות!) והבוסים שניצבים מולו נופלים כמו זבובים. בא מסוק ומתחיל לרסס אתכם עם מכונת יריה? Grappling Hook אליו, לזרוק החוצה את הטייס, ועכשיו יש לכם מסוק עם מכונת ירייה. לא מאתגר במיוחד.

חלק מהפספוסים הקטנים ב- Just Cause 2 לא כל כך מתסכלים כמו שהם משעשעים. למשל העובדה שמסוק קרב צבאי עולה בערך כמו M-16, או שהדבר ההגיוני לעשות מיד אחרי שעזרתם לכנופיה להשתלט על מתקן צבאי הוא להשמיד את כל המתקן (כדי ליצור כאוס, כמובן). זה משחק שאולי כן לוקח את עצמו טיפה ברצינות – אין הרבה הומור, נניח – אבל בוודאות לא מנסה ליצור איזושהי אשליה של קשר למציאות.

בסופו של דבר, אני מאוד נהנתי מ- Just Cause 2. קניתי אותו במבצע ב- Steam ב- 20$, אבל אחרי כ- 30 שעות (ו- 38% Completion), בדיעבד הייתי משלם גם את המחיר המלא של 50$. יש בו עוד לא מעט דברים מעצבנים, אין בו שום תחכום או עלילה, ה- Voice Acting מעורר חלחלה, ויש בו הרבה יותר מדי תוכן – אבל בסופו של דבר, כשבמשך כ- 30 שעות יצא לי כמה עשרות פעמים לחשוב "פאק, הרגע עשיתי סתם ככה את הסצינה הכי מגניבה מסרט אקשן ממש מגניב", מבחינתי המשחק עשה את שלו.