באיחור טיפוסי, הזדמן לי סוף כל סוף לשחק ב- Overlord היום. אם לתמצת סיפור ארוך: אהבתי את מה שראיתי. אם לפרט קצת יותר בכל זאת: Dungeon Keeper – זה לא.

קודם כל, נתחיל בנקודות המוצלחות: המראה של Overlord. כן, הגרפיקה נהדרת. אבל מעבר למספר הפוליגונים היבש ש- Overlord דוחף לכרטיס הגרפי שלי, ומעבר לאפקטים הגרפיים שאני לא בטוח אפילו איך קוראים להם – הוא גם מעוצב נהדר, ומצויד באנימציות יפהפיות. הסלטות הקטנות שה- Minions שלכם מבצעים באוויר כשהם מגיחים לעולם, הצורה שבה הם קופצים על הגב של כבשים ואז מתחילים להפליא בהם את מכותיהם. העיצוב היחודי שכל אחד מהם מקבל בהתאם לכלי הנשק ופיסות השריון שהם מרימים. זה פשוט נראה טוב. גם צורת השליטה אינטואיטיבית וקלילה, ומאפשרת גם למאותגרים-אסטרטגית להפוך לשליטי רוע בתוך שניות בודדות.

הבעיה? אלעד קפלן פירט אותה מצוין בעזרת שורה אחת בלבד. המשחק לא באמת נותן לכם להיות שליטי רוע מושלמים. כשמשחקי מחשב נותנים לי את האפשרות (סליחה – מכריחים אותי) להיות רע, אני מצפה שהם יתנו לי להיות רע. מה זו השטות הזו, שאני צריך להציל כמה בני-אדם מידיהם של הוביטים שמנמנים, בשביל שבני האדם יתנו לי להכנס לכפר שלהם? אני צריך להיות מסוגל להפיל את חומות העיר, להרוג את כל תושביה, ואז ללכת ולחפש את ההוביטים – ולהרוג אותם. ואת בני האדם השבויים שלהם. ואז לירות בכמה חתלתולים. אני צריך להיות מסוגל להיות רע באמת.

זה לא שהמשחק לא משאיר לי אופציות פתוחות. אחרי שאני עוזר למישהו (כמו האיכר שמבקש ממני עזרה בגרסת ההדגמה), אני יכול להרוג אותו. אבל המשחק מסביר לי שתוכניות רוע מושלמות תלויות באנשים, ולכן גם אם אני אקבל סיפוק מרושע רגעי, המחסור באנשים יקשה עלי אחר כך. כמו Black & White, המשחק כנראה מצפה ממני למצוא בעצמי את האיזון של "כמה רע אפשר להיות" לפני שאני מאבד את כל הכוח שלי. אי אפשר לדעת מגרסת ההדגמה אם המשחק מבצע את זה טוב, אבל כנראה שזה מה שיתבצע בפועל.

הבעיה היא שזה מאוד מסרס את תחושת ה"כמה טוב להיות רע". כשאני מגיע לאנשים שמבקשים ממני להציל את החווה שלהם, אני מצפה שתהיה לי אפשרות להרוג אותם לפני שאני מבצע עבורם את המשימה. נשמע כמו הדבר ההגיוני לעשות, ממשחק שמתיימר לספק לי את האפשרות להיות מרושע ככל האפשר.

אבל זו התקטננות רעיונית בלבד. עדיין מדובר בגרסת הדגמה מצויינת, כן?