אין הרבה משחקים שאפשר לקנות למירס שלי – מה שהופך אותו למאוד זול, אבל מאוד לוקה בחסר בקטגוריית הבידור האלקטרוני. אבל לפני כשבועיים גיליתי משחק אחד שהפך את הנסיעות שלי באוטובוסים למעניינות הרבה יותר – Doom RPG.

Doom RPG, כפי שמשתמע מהשם שלו, הוא משחק תפקידים מבוסס-Doom. כלומר, כל המפלצות הן גרסאות של מפלצת כזו או אחרת מ- Doom, כמעט כל כלי הנשק הם כלי נשק מבוססי-Doom, וכל פינה אחרת במשחק צועקת "Doom!": מהחביות המתפוצצות, דרך המפתחות הצבעוניים ועד למסך הסיכום בסוף כל מסך שמספר לך כמה דלתות סודיות הצלחת לפספס.

אבל זה גם משחק תפקידים. הקרבות ב- Doom RPG הם מבוססי תורות: אתה יורה, ולאחר מכן כל היריבים שלך מבצעים מהלך – מה שמכריח את השחקן לחשוב קצת יותר על הצורה שבה הוא יעמיד את הדמות שלו, על מנת שהוא יהיה בטווח הירי של מספר קטן ככל האפשר של מפלצות. חוץ מזה, ככל שאתם מתקדמים במשחק – הדמות שלכם משתפרת, ומסוגלת לגרום ליותר נזק עם כלי הנשק המוכרים שלכם, או לספוג פחות נזק כשמפלצות מסוימות יורות בכם.

הוסיפו לזה את העומס של ההומור הפנימי (בשלב מסוים, מדען כלשהו אומר על המפלצות הרבות שפזורות בשלב ש"לו רק היינו יכולים לדבר איתן…"), ההומור החנוני-במודע (בשלב מסוים, אתם נאלצים ללמוד איך לבצע שאילתות SQL) וההתמכרות הכיפית שלמדנו לצפות לה במשחק תפקידים עשוי-היטב, ותקבלו משחק סלולרי מוצלח במיוחד. הבעיה היחידה היא שעכשיו, אחרי שסיימתי אותו, אני נאלץ לחזור לעשות דברים מבישים אחרים בזמן נסיעות באוטובוסים. כמו לקרוא.