לעולם יש לפעמים תזמון ממש מעצבן: אחרי שבוע לחוץ בטירוף, סוף כל סוף היתה לי ההזדמנות להתיישב מול מחשב ולהתחיל להעלות את כל העדכונים לבלוג שאני רוצה לכתוב כבר כמה ימים. אבל המזל שלי? קצת אחרי שהתיישבתי מול המחשב, בלוגלי החליט לקרוס. מזל נאחס.

בכל אופן, הנה העדכון הראשון שאני חייב לכם: ביום שלישי כתבתי כאן שעוד רגע קט אני הולך להתארח ב"התערוכה הארצית השניה למשחקי מחשב" שתתקיים בבית ברל. ובכן, אתמול אכן ביקרתי במקום, אבל לזמן קצר בלבד. זו הסיבה לכך שלא עלתה כתבה ראויה ב– Gamer שתסקר את הסיפור, ואתם תקועים כאן עם הרשמים הקצרים שלי מהאירוע.
במתחם הוצגו פרויקטי הגמר של תלמידי התוכנית לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב. לא היתה לי ההזדמנות לשחק עם כולם – והצער העיקרי שלי מכל הסיפור הזה הוא שלפי הפרויקטים שהוצגו, הדבר העיקרי שיש למפתחים ישראליים להציע לעולם משחקי המחשב הוא בעיקר משחקי Casual או משחקים לימודיים. לא שיש בזה משהו רע, כמו שאומרים, אבל הייתי שמח לראות משהו עם רמת הגימור והשלמות של משחקים כמו Space Tripper או אפילו Zuma. (הערה: כאמור, לא הספקתי לראות את כל הפרויקטים. אני חושד שראיתי פחות מחצי).

בקטגוריית המשחקים הרציניים יותר, כן יצא לי לראות את משחק ההרפתקה המבוסס על הקומיקס "זבנג!", או כפי שהוא נקרא באנגלית – Zbang! למרות שלקח קצת זמן עד שהצלחתי להתנער מההרגשה המוזרה שחטפתי ברגע שקראו לגל "מייק" ולסיגל "ג'ניפר", אני חייב לציין שלמשחק יש פוטנציאל, אבל הוא סובל מבעיה אחת מעצבנת: ה- Cel-Shading שלו לא נראה ממש טוב. מדובר בבעיה שגם ענקים נפלו בה – הדמויות במשחק המחשב שמבוסס על Penny Arcade נראות, ברובן המכריע, פשוט רע. אבל זה לא הופך את הסיפור הזה לפחות מעצבן. לפחות, בניגוד למשחק של Penny Arcade, למשחק לפי "זבנג!" יש רקעים מצוירים בסגנון הנכון שנראים נהדר. אבל לא היה מזיק אם במשחק הזה היו דמויות שקצת יותר כיף להסתכל עליהן. אתם יודעים, בסגנון XIII.

הלאה – לפאנל. אחרי ההסתובבות הקצרה במתחם האירוע, התכנסנו אני, אלעד קפלן ויובל בירב ביחד באודיטורים. במטרה להעלות את המושב שלנו על ביקורות משחקי מחשב בעיתונות. התוכנית המקורית היתה שכל אחד מאיתנו יעביר הרצאה במשך רבע שעה, ולאחר מכן ניתן לקהל הזדמנות לשאול אותנו שאלות. בפועל, התחלנו באיחור של רבע שעה, ואז קרה המאורע הגרוע מכל: לא סתמתי את הפה. לקחתי את הזמן שלי. ההרצאה שלי, שעסקה בסקירה כללית של עולם ביקורות משחקי המחשב – בעולם בכלל ובארץ בפרט (ובהבדלים שבין ביקורות על משחקי מחשב לביקורות על ספרים וסרטים, שנובעים מכך שכמעט אף פעם אי אפשר לראות משחק "עד הסוף"), נמשכה כמעט חצי שעה. אחרי, יובל בירב ואלעד קפלן היו צריכים להאיץ את ההרצאות שלהם. יובל בירב דיבר על תופעת ההייפ באמצעות הצגת מקרה ספציפי: Black & White (תגיד מה שתגיד, יובל, אני עדיין חושב שההדף של ה"התפכחות" מההייפ יצר תופעה הפוכה – למשחק לא ניתן הכבוד שמגיע לו היום, אף על פי שבאמת מדובר במשחק ענק). אלעד קפלן עלה אחרון, עם הנושא הטעון מכל: הצעה לעבור מביקורות משחקים טכניות לביקורות "חוויתיות". העברת הדגש בביקורות מהמשחק לשחקן עצמו (איך המשחק גורם לו להרגיש, למשל) וגישה של "מדריך טיולים": הצגה סובייקטיבית של חוויה שמשתנה באופן יסודי עבור כל אחד שעובר אותה.

כצפוי, הרבה אנשים קפצו בעקבות הנושאים הללו. חלק מהם המשיכו לדבר איתנו גם אחרי שהפאנל נגמר, ואנשים התפנו לארוחת הצהריים שלהם: מאנשים שאין להם כמעט בכלל נגיעה לתחום, ועד לאנשים שנמצאים עמוק בתחום ביקורות המשחקים או המחקר האקדמי של משחקי המחשב. נושאי הפאנל, אם אתם שואלים אותי, בקלות היו יכולים להמתח לעוד שעה בלי שתורגש עייפות בחומר. אף על פי שדיברנו ללא הפסקה, עדיין לא התחלנו בכלל לגעת בנושאים כמו תפקידי הטוקבקיסטים והבלוגרים בעולם ביקורות משחקי המחשב, קהל היעד של ביקורות משחקי המחשב בארץ ובעולם, נושא הציונים שניתנים למשחקי המחשב (שעלה לדיון פעם נוספת בימים האחרונים) או אפילו נושא ההייפ (שאיכשהו הלך לאיבוד אחרי ההרצאה של יובל בירב, לאור הנושא הטעון של אלעד קפלן). מאוד נהניתי להשתתף בדבר הזה, ואני מקווה מאוד שהצלחתי לתרום במשהו לכל המאורע.

מעבר לפאנל הזה לא יכולתי לבקר בעוד הרצאות בכנס, עקב כאב ראש נוראי – אבל ברגע שיצוצו ברחבי האינטרנט סיקורים נוספים של האירוע, אני אקשר אליהם מכאן. מבטיח.