יש אנשים שפויים בעולם. ואחד מהסימפטומים שמעידים על השפיות שלהם היא שכשמגיע יום הנישואים שלהם, הם לא אומרים לאשה שלהם "איזה יופי, מחר יש יומהולדת שנה ל- Left 4 Dead 2. אני צריך לכתוב על זה משהו".

אבל כן, אני ואשתי חגגנו את יום הנישואים הראשון שלנו ביום שלישי האחרון (מסעדת "פיטר לוגר" בניו-יורק, תודה ששאלתם). ו- Left 4 Dead 2 חגג את יום ההולדת הראשון שלו יום לאחר מכן. ואני חייב להתייחס לזה באיזושהי צורה. כי בעוד ש- Left 4 Dead הראשון היה משחק מצוין, הוא אף פעם לא איחד בצורה כל כך גורפת אותי ואת החברים שלי. שיחקתי בו ביחד עם עוד שלושה אנשים, מתוכם שניים כתבו איתי בבלוג, למשך שלושה-ארבעה חודשים… וזהו, בערך. אבל לעומתו, Left 4 Dead 2 היה כבר סיפור אחר לגמרי.

למשך מספר חודשים, כמעט כל החברים שלי שיחקו Left 4 Dead 2. או שהם היו בדרך לקנות את Left 4 Dead 2. או שכל הזמן אמרנו להם שהם צריכים לקנות את Left 4 Dead 2. דיברנו על זה ללא הפסקה במפגשים חברתיים (ואולי זה הזמן להתנצל בפני מיעוט החברים שלי שלא משחקים במשחק…). פיתחנו מסביב למשחק המון בדיחות – פנימיות יותר ופנימיות פחות (החביב עלי זה המשפט "אני מת. תודה", אבל אין לי כוח להסביר אותו). ארגנו מסיבות רשת מסביב למשחק הזה (גם לכבוד המשחק הראשון ארגנו אחת, אבל לשני ארגנו הרבה יותר). הזמנו אנשים מרחבי האינטרנט להתחרות נגדנו. העלנו סרטונים שהכילו קטעים משעשעים שקרו לנו במשחקים ליוטיוב. בקצרה, המשחק הזה הפך למאורע משמעותי בחיים שלנו, בהיקף שהמשחק הראשון אפילו לא התקרב אליו.

ו- Valve, מצידם, עזרו לא-מעט. The Passing הביא איתו, מלבד המערכה החדשה, גם את כל נושא המוטציות, שנתנו לנו תירוץ לחזור למשחק לעיתים הרבה יותר קרובות, גם כשחשבנו שיש סיכוי שהוא יתחיל להמאס עלינו. מלבדו, הם גם פרסמו עוד שתי מערכות חדשות למשחק (The Sacrifice ו- No Mercy). הם בהחלט מנסים לעשות את כל מה שאפשר בשביל להמשיך ולעודד את העניין שלנו במשחק.

בקרב הקהילה הקטנטנה שלי ושל החברים שלי, זה עבד רק באופן חלקי. למרות שרובנו עדייין משחקים במשחק (וכשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון להגיד "הם", כי קצת קשה לשחק איתם כשאני נמצא בקנדה), חלק מאתנו כבר פרש והפסיק לשחק בו, וגם בקרב החלק שכן משחק במשחק ההתעניינות במשחק קצת ירדה.

אבל קשה לי להתלונן. שיחקתי ב- Left 4 Dead 2 יותר מ- 150 שעות. ואני כנראה הולך לשחק בו עוד. במשך השנה האחרונה, המשחק הזה היה, בלי שום עוררין, המשחק המשמעותי ביותר ששיחקנו בו, והוא הגיע אצלי למעמד שמעט מאוד משחקים הצליחו להגיע אליו בשנים האחרונות.

מה הלאה? מהצד של Valve, אני מקווה לעוד מערכה חדשה אחת או שתיים בשנה הקרובה, ואולי עוד איזו מערכה מ- Left 4 Dead הראשון שתועבר למשחק השני, כמו No Mercy. מהצד שלנו – בקרוב יגיע הזמן שלי לארגן עוד Zombiefest,  ואני עדיין מנסה לחשוב על רעיונות מה אני יכול לעשות איתו הפעם.

אז בסך הכל, זאת היתה שנה נפלאה. ובניגוד לחיי הנישואים שלי, אני לא מצפה שמערכת היחסים הזו תמשך עוד שנים רבות, אבל אני כן מצפה להפיק עוד שנה/שנתיים של הנאה מהמשחק הזה. וזו עסקה לא רעה בכלל, כשחושבים על זה.