רציתי כבר לכתוב על זה מאז שבוע שעבר, אבל בתוך כל האי-בלגן שאפיין את E3 השנה, לא ממש מצאתי לזה זמן: Ratatouille, הסרט החדש של פיקסאר, הוא סרט מדהים.

ואיך זה קשור למשחקי מחשב, ישאל הגולש התמים? ובכן, אף על פי ש- Ratatouille עוסק בענייני מסעדות גורמה צרפתיות, נאום אחד הצליח לקלוע היטב לעולם שאני מכיר יותר מדי מקרוב: עולם הביקורות. הנאום הבא, שנאמר ע"י מבקר מסעדות במהלך הסרט, מנסח באופן מושלם את המחשבות שלי. עם זאת, מילת אזהרה: ניסיתי שלא לספיילר את הסרט, והציטוט למטה הוא די תמים – אבל אם אתם באמת מתכוונים לראות אותו, אולי עדיף שתחכו קצת עם הפוסט.

בכל אופן, הציטוט הולך ככה:

"In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. "

וזה, בקצרה, עולמם של המבקרים. הדבר הזה נכון לגבי ביקורות משחקי מחשב בדיוק כפי שהוא נכון לגבי ביקורות סרטים, ספרים או מסעדות. נכון, אני מכיר כמה וכמה ביקורות שיכולות להחשב, בפני עצמן, כיצירת אומנות – אבל אפילו הן נחשבות כיצירת אומנות במסגרת המאוד-מצומצמת שבה הביקורת שוהה (כלומר, עולם הביקורות על הנושא הספציפי בו הביקורת עוסקת). בסופו של דבר, התרומה היצירתית שלנו לעולם היא קטנה מאוד.

עד שמגיעה הנקודה שבה אנחנו שוברים את הקונצנזוס. בסופו של דבר, זה הרגע שלשמו קיימים המבקרים. זה אולי מאוד כיף לקרוא עשרות מילים המשבחות את גאוניותו הבלתי-נדלית של Half Life 2, אבל אין שום חוכמה בלהגיד לקהל את מה שהוא כבר יודע. אנשים שמגיעים לביקורת מצפים לקרוא ביקורת חיובית על משחק שהם, קרוב לוודאי, כבר שיחקו בו כמה שעות. החוכמה האמיתית היא לחשוף בפניהם משחק כמו Darwinia, Sacrifice או Psychonauts, ואז לדחוף אותו עמוק ככל האפשר לתודעה הציבורית.

רוב הזמן אנחנו לא מצליחים. כל הניסיונות שלי לייחצ"ן את Spider & Web גרמו, במקרה הטוב, לעוד שניים או שלושה אנשים לשחק במשחק. אבל אפילו ההבדל הקטן הזה שווה, בסופו של דבר, את כל העבודה שלנו. בשביל זה אנחנו טובים. ו- Ratatouille מצליח לנסח את זה בצורה מדויקת עד כדי הערצה.