והנה הגיע הזמן להפציץ בסיכום השנה שלי. אומנם לא היה לי כמעט זמן להתעסק עם גיימינג ובלוגינג בכמה החודשים האחרונים בגלל קורס קצינים, אך בכל זאת התעקשתי לכתוב את הפוסט הזה ולאכול זמן מסוף השבוע הנדיר (מעצם היותו סוף שבוע בבית) שנפל בחיקי.

בשנה שבה נפלו עלינו קינקטים למיניהם, אונלייבים לסוגייהם, אייפדים לדורותיהם ו-Left 4 Dead 2, אני דווקא אתמקד במשחקים שלא ממש עשו מהפכות, אלא הביאו ז'אנר למצב שבו אפשר לסגור את הבאסטה ולהתחיל לחשוב על ז'אנר אחר, פשוט כי אני לא מאמין שאפשר להתעלות עליהם.

Starcraft 2 – נכון, נגעו בו פה ושם, אבל לא נתנו לו את הכבוד הראוי בנתיים. למען הסר ספק, אני מדבר בעיקר על הבאטלנט –

אם Starcrat 1 התחיל את עידן משחקי האסטרטגיה בזמן אמת המודרניים (למרות שהוא לא, אבל תזרמו איתי), Starcraft 2 הביא אותו למקום כל כך טהור ומחושב שקשה לסטות למתחרי עבר או עתיד, מוצלחים ככל שיהיו.

מצד אחד הוא מאפשר נוהל קרב מאוד סדור עם Build Order מוכתב מראש ומתוקתק למשעי, אך מצד שני, כמות הגמישות שראיתי אנשים מפגינים במשחק, בין אם בפתיחה או במהלך עומק המשחק, גדולה פי כמה מכל משחק אחר ששיחקתי בו. מערכת שליטת החיילים נהדרת, מדוייקת ומקפיה, האינטיליגנציה המלאכותית שלהם טובה ומונעת מהם לבצע מסלולים דביליים סתם כי לא הגדרת להם כל סנטימטר במסלול והמידע המדוייק על איכותו של כל חייל נמצא זמין ובולט לעין לחישוב זריז. תוסיפו לקלחת גם איזון נהדר בין הגזעים תוך שמירה על הבדלים תהומיים בגישת המשחק, עיצוב מפות הגובל במושלם ומערכת כמו הבאטלנט שגבוהה בראש מכל מערכת מולטיפלייר בכל משחק כלשהו, ותקבלו משהו שפעם כבר ראינו, אבל לא בכזאת רמה.

אין פה שום דבר חדש, שום גימיק, שום נקודת מכירה. זה פשוט משחק אסטרטגיה בסיסי וטוב. כמשחק המשך, אין כאן שיקול של "חזרה למקורות" אל מול "התקדמות האלה" – בליזארד לקחו אלמנטים ידועים, מוכרים ומנוסים ממשחקי אסטרטגיה אחרים שהבליחו בנקודה אחת או שתיים וחיברו אותם לכדי סוללה של Goodies.
כשמסתכלים על הנושא מנקודת מבט של "משחקי מחשב כספורט", זהו המשחק האולטימטיבי. חוקיו בסיסיים, גימורו לא משאיר מקום לטעויות ובכל זאת יש בו עומק ונפח כדי לאפשר מקום ליצירתיות תוך שמירה על עמוד שידרה של מהלכים בסיסיים ודוקטרינת קרב בסיסית.

אם תשאלו אותי, מדובר גם במשחק היחיד שבאמת שווה את תאג המחיר הביזיוני "60 דולר", שהתחיל להפריד את משחקי המחשב לשני סוגים של קטגוריות – "עשינו לו מספיק הייפ כדי שימכר בכל מחיר" ו- "אולי אנשים יעדיפו לקנות משהו אחר ב-50 דולר". ההבדל הוא שעם Starcraft 2 לא באמת היה צורך לעשות הייפ. רק המילה הזאת Starcraft 2 הייתה מספיקה כדי לגרום לבחורות להתעלף ולהכניס המונים להיסטריה. הציפיה, לפחות לפי דעתי – השתלמה.

ועכשיו, לפני שאתם שואלים את עצמכם "מי זה הפאן בוי הילדון הזה, הוא בטח חרש על סטארקראפט מאז שהיה בן 8", אז לא. אני ממש גרוע. וזאת בדיוק הסיבה שאני כל כך מעריך את המשחק הזה – הוא כל כך פשוט ובסיסי ובכל זאת אני לא מוצלח בו!

BattleField Bad Company 2

הרי לנו משחק שבניגוד ל- Starcraft 2, מפוצץ בגימיקים, טריקים ושטיקים קטנים, אבל מגיע לאותה נקודה בדיוק. כאן, לא מדובר על גימור ועל רמה כללית גבוהה שמביאה את המשחק הזה להיות, לדעתי משחק השנה של 2010, אלא על החדשנות שלו בפרטים הקטנים.

משחקי פעולה באינטרנט הם תמיד אתגר, במיוחד כשיש צורך לעבוד בתור קבוצה. אלא אם תשחק בקבוצה מסודרת של חברים, תמיד תיפול לקבוצה עם שלושה שחקנים שזהו המשחק הראשון שלהם, שניים שמשחקים 7 שעות ביום עוד מהבטא, אחד בן 30 שמנסה להבין מה הילד שלו משחק כל כך הרבה שעות ביום והרבה הרבה טינופת אנושית וחסרת סבלנות וסובלנות. תסכימו איתי שעם כזאת קבוצה "מלוכדת", הסיבה היחידה שתצליחו לכבוש את נקודה A או B היא שבקבוצה שמולכם יש חמישה שחקנים שזהו המשחק הראשון שלהם ורק אחד שמשחק 7 שעות מימי הבטא, שבעצם יצא באמצע המשחק כי נמאס לו וכולם נובים, או שעבר לקבוצה שלכם. תכניסו עכשיו את העובדה שלכל שחקן יש תפקיד כמו תחמושתן או חובש, וקיבלתם דייסה של עצבים. זה לא קורה ב-BattleField!. טוב, לפחות לא הרבה… הסיבה לכך נעוצה ב-2 גורמים עיקריים –

1 – פאקינג תקשורת! כפתור ה-q ב-BFBC2 הוא ההמצאה הכי טובה שראיתי במשחק פעולה מגוף ראשון מאז הכוונת. במקום לחביא פקודות קוליות בתפריטים, תתי תפריטים ותתי תתי תפריטים, מכוונים על רכב של הקבוצה שלך, לוחצים q, ומיד יוצאת פקודה – "קח אותי טרמפ באמאשך!". לוחצים על q לעבר אויב והוא מופיע על המפה של כולם – "צלף בנזונה על הגבעה!". כפתור ה-q הוא זה שהפך את המשחק ב-BFBC2 ממשחק של 16 אינדיווידואלים בעלי מטרות שונות (החייל שמולם) ל-16 חברי קבוצה עם מטרה משותפת (לכבוש את נקודה A)

2 – גראף התקדמות גאוני – אז בחרת להיות חובש הא? חושב שתרפא מישהו ב-10 המשחקים הראשונים שלך? שבתור צלף תקבל את האופציה לזרוק חיישן תנועה באיזור שלך? שבתור מהנדס תוכל לתקן רכבים? שבתור תחמושתן תחלק תחמושת? פחחחח. המפתחים של המשחק הבינו שאין טעם לתת לשחקן שעדיין לא מכיר את המפה יכולת לרפא את חברי הצוות או לתקן רכבים. כל שחקן שנכנס למשחק סופג מגראף ההתקדמות בדרגות תיעול מצויין לטובת הכרת המשחק, המפות והנשקים הבסיסיים קודם, ורק לאחר מכן התמקצעות ביכולות הקבוציות. הסיטואציה מורידה מהלחץ – הן מצד השחקן החדש עצמו באי התמודדות עם רבדים רבים של המשחק, והן מצד השחקנים הותיקים יותר באי יכולת לגעור בשחקנים החדשים על חוסר שיתוף פעולה.

מכאן כמובן צריך להוסיף את עיצוב המפות, קצב המשחק, הסביבות הנהרסות, הרכבים, האיזונים בין התפקידים השונים, הראליזם שברתע כלי הנשק (שאחרי שאני מוסמך 03(!), אני יכול להגיד שהרבה יותר ראליסטי מב-COD) ובלה בלה בלה אחרים, וקיבלתם את משחק הפעולה הראליסיטי מגוף ראשון לקבוצות הכי טוב שאפשר לבנות. אפשר להוסיף עוד רכבים או נשקים כפי שעשו עם חבילת ההרחבה, אבל אני לא יכול לדמיין שום משחק אחר בסגנון שבו כניסה לפאבליק באמת תסב לי אושר וחיוך בגלל מהלכים קבוצתיים יפים.

Angry Birds

ואחרי כל ההארד-קור גיימינג שדיברתי עליו, הגיע זמן לדבר על המשחק שבאמת העברתי עליו הכי הרבה שעות השנה – Angry Birds. זה נראה כאילו שאין פה שום דבר חדש – עוד משחק סטייל Worms או טנקים שבהם יש עמדה שמכוונת קליע בזווית וכח כשלהו, וצריכים לפגוע במטרה.

אפשר להתדיין שעות על כך שהשלבים מורכבים, שהם קלעו בול לאלמנט "קל ללמוד קשה להתמקצע" ושמתמטיקאים הם אלה שמתכננים את המבנים שאנחנו הורסים אחר כך בדיוק רב, אבל בסופו של יום, הם לא אלה שגרמו לארץ נהדרת לעשות על המשחק מערכון והפכו אותו לחלק כמעט אינטגרלי מהתרבות שלנו. היופי הוא לדעתי, בעיצוב. זה מה שהפך את Worms ל-Worms וזה מה שהופך את Angry Birds ל-Angry Birds. חבל שבימינו שמים על העיצוב פחות דגש משצריך, אבל לפחות משמח לראות שהאנשים שכן איכפת להם – מצליחים.

מוות לחזירים!

וכמה דברים רעים –
-עכשיו אני מבין למה גיימינג לא מתפתח כתרבות של מבוגרים בארץ. באמת שבלתי אפשרי להמשיך עם גיימינג כשיוצאים פעם בשבועיים הביתה לשישי שבת. לשמחתי, אצלי זה יסתיים באזור אפריל. אז גם אחזור לבלוגינג ולתוכן וידאו 🙂
-בעבר, כפי שהתבטאתי בבלוג הקודם שלי, הייתה לי ציפיה מאוד גדולה מפרוייקט OnLive, ביחוד בגלל שהכתובת Onlive.co.il הייתה פעילה לחלוטין כאתר אחות של האתר הרישמי Onlive.com. בתמימותי חשדתי שהקשר הגיוני וישראל תהיה מדינת ניסוי של Onlive. שקר וכזב. Onlive עובד נהדר, במקומות אחרים.
-ניסיתי לשחק מתופף ב-RockBand ואפילו שחשבתי שאני מצויין עם קצב ופשוט לא מסתדר עם האיצבוע של הגיטרות במשחקים, גיליתי שזה לא נכון.