NRG (וכנראה, גם "סופשבוע" של מעריב, אבל אין לי באמת דרך לוודא את זה) פרסמו השבוע כתבה על ליאל ליבוביץ – בחור שפרסם עבודת דוקטורט של יותר מ- 300 עמודים שעוסקת במשחקי מחשב.
מדובר בכתבה מרתקת למדי, ומעניין לקרוא את הדעות של מר ליבוביץ על נושאים שלפעמים מצאתי טריויאליים לחלוטין (כמו צ'יטים). אני אפילו מסוגל לסלוח לכתבת שלקחה את הראיון שוב ושוב לכיוונים ה"מפחידים" וה"קונספירטיביים", ושמשום מה הקדישה תשומת לב לעובדה שאביו של ליאל ליבוביץ היה האופנובנק. מר ליבוביץ עצמו מצטייר כבחור שמשחק במשחקי מחשב ווידאו מאז ילדותו, ובעל הבנה מאוד עמוקה בנושאים הללו. כל זה רק הופך את אחד הקטעים בכתבה (זה שמופיע תחת הכותרת "ארץ האפשרויות המוגבלות", לתמוה יותר בעיני.
אני אתן לליבוביץ את הבמה בקטע הזה:
"כל משחק, משחמט ועד כדורגל", מסביר ליבוביץ, "מציב כמה כללים שמהם יכולות לנבוע המון המון אפשרויות שונות. באיקס מיקס דריקס, למשל, יש קצת למעלה מרבע מיליון אפשרויות פעולה. אבל משחקי וידאו עובדים בדיוק ההיפך. יושב מישהו מלמעלה, מעצב המשחק, ומנווט כל שלב במשחק באופן מאוד מוגדר. לא יכולים לקרות חמישה דברים, יכול לקרות רק דבר אחד. אבל העיקרון הוא לא לתת לשחקן להרגיש כאילו קורה רק דבר אחד – זה שמעצב המשחק חשב עליו – אלא לתת לו להרגיש כאילו מה שהוא עשה הוא זה שהיה התוצאה ההגיונית".
ועכשיו – תורי: WTF?
אני פשוט נדהם מהקלות שבה ליבוביץ חתך אחוז מכובד מאוד מעולם משחקי המחשב והוידאו. נכון, משחקי הפעולה, הרפתקה ופעולה/הרפתקה (ונו, גם אחוז מכובד ממשחקי התפקידים) עונים לחלוטין על התיאור שלו. אפילו התייחסתי לנקודה הזאת כשכתבתי כתבת "רשמים ראשונים" על Far Cry. גם במצב ה- Commentary של Half Life 2: Episode One מתייחסים לנושא מפורשות מעצבי משחק, כשהם מסבירים את הצורות שבהן הם גורמים לשחקן להסתכל למקום הנכון בזמן הנכון, רק בשביל לראות את אחד רגעים המתוסרטים שהם הכינו עבורו.
אבל מה עם משחקי אסטרטגיה? פאזלים? לעזאזל, אפילו ספורט. רבים מהמשחקים האלה פועלים בדיוק כמו המדיום של "המשחקים הקלאסיים" שליבוביץ מדבר עליו. הם מציגים סט כללים, ואז נותנים לשחקן להתפרע עם מספר אפשרויות כמעט בלתי-מוגבל. זאת הנקודה החזקה ביותר של Civilization, למשל. אם אני אמשיך ליחצ"ן בצורה חסרת בושה כתבות שאני כתבתי בעבר – זה בדיוק התכונה של Perimeter ששיבחתי כל כך, בזמנו.
אני לא בטוח אם האשמה כאן מוטלת על הכתבת או על מר ליבוביץ, אבל מישהו כאן לא עושה עם המדיום הזה צדק.
28 ביולי, 2007 בשעה 11:01
קודם כל חייבים להזהיר שוב שמי שכתב את הכתבה הוא לא החוקר עצמו אלא כתבת, ועד כמה היא מבינה במשחקי מחשב ו/או הקשיבה לו בתשומת לב – זו שאלה פתוחה. אני מאמין שהוא עשה עבודה רצינית ולא שכח שיש משחקים שמאפשרים חופש פעולה, ושיש ז'אנר שלם של משחקי טייקון מהסוג של SimCity שאפילו מטרה אין בהם, שלא לומר דרך מוגדרת.
אבל כן, מהכתבה עולה שיש חלקים שלמים של הגיימינב שלא מקבלים ביטוי במחקר. משחק תחרותי באינטרנט, למשל, או משחק חברתי בקונסולות. אני לפחות לא מצאתי לזה זכר.
בכל זאת, נראה שכיווני המחשבה שלו נכונים ושהוא לא אחד מאותם אידיוטים שנכנסים לתחום וכותבים שטויות (ולצערנו לא חסרים כאלו, כמו בכל תחום). אני חושב שעוד נשמע עליו הרבה בעתיד 🙂