הסיפור מתחיל בשנת 2010, בארץ רחוקה ושמה חיפה. הגיבור שלנו, סטודנט צעיר וחרוץ, הולך להתפעל ממקדש הסטודנט החדש שנבנה בקמפוס הטכניון, ומגלה להפתעתו שהמתחם מכיל חנות קטנה ושמה "שלושים מעלות", ובחנות כתריסר מכשירי קופסת-X ועשרות משחקים מופלאים. אך אבוי – הסמסטר עמוס, והסטודנט נאלץ לבלות אותו בשקידה, הרחק מהפלא החדש שנגלה לעיניו ביום הקסום ההוא.

שלושה ירחים עברו, והסטודנט, עדיין צעיר אך פחות חרוץ, מוצא לו זמן פנוי ולפתע עולים בו זכרונות מפתיחת הסמסטר, והוא מהרהר לו: "שמא אשוב לחנות ההיא, ואתנסה בכל המשחקים הנהדרים שממתינים שם?"

בקיצור, לקראת סוף הסמסטר הקודם, כשנהיה לי קצת זמן פנוי, החלטתי לנצל את Thirty Degrees (חנות מגניבה בבית הסטודנט בטכניון, שבה אפשר לשלם לפי שעה כדי לשחק במשחק Xbox למיניהם, כולל משחקים ברשת בין כמה מכשירים) כדי לנסות כל מיני משחקים ששמעתי עליהם המון דברים טובים, אבל אין לי כוונה באמת לקנות אותם. המשחק הראשון שניסיתי, Bayonetta, היה כל כך מוצלח שגם סיימתי אותו. כבר דיברתי עליו כמה פעמים בפודקאסט, אבל מגיעה לעולם ביקורת מלאה.

הדבר הראשון שראיתי כשהתחלתי לשחק בבאיונטה הוא שהרמה הכי קשה היא Normal. זה קצת ביאס אותי, כי כפי שידוע לקוראים האדוקים, אני אוהב לשחק ברמת קושי גבוהה. אבל מהר מאוד הבנתי ש-Normal היא אכן רמת קושי גבוהה, וזה באופן כללי משחק ממש קשה. אחרי שמסיימים את המשחק ברמה הזו, נפתחת הרמה Hard, ואני מניח שיש עוד רמה נוספת. התחלתי אותה רק כדי לראות איך זה, וזה פאקינג קשה. ואלה לא אותם קרבות ברמה קשה יותר, אלא קרבות שונים לגמרי, והטענה היא שיש גם בוסים חדשים.

הדבר השני שראיתי כשהתחלתי לשחק בבאיונטה הוא פתיח באורך לא פחות מרבע שעה. זה משהו שמאפיין את כל המשחק: כל כמה דקות יש cutscene, לפעמים אפילו כמה ברצף. חלק מהסצינות מאוד ארוכות (ובסוף המשחק יש עוד אחת של כ-10 דקות), וחלק מאוד קצרות (כ-5 שניות), אבל באופן כללי יש הרבה הרבה יותר מדי מהן. וכפי שסיפרתי בפודקאסט, סתם ללחוץ על start לא מעביר את הסצינה. צריך 5 (!) לחיצות כדי לדלג, וזה במיוחד מעצבן בסרטונים הקצרים שיש כל פעם שנכנסים ויוצאים מהחנות של המשחק. אני לא יודע מה יותר מציק – הסצינות עצמן או ההתלבטות "האם שווה לעשות את כל הלחיצות האלה בשביל לדלג על 3 שניות?"

בנוסף, הדיאלוגים הם ברובם המכריע מטומטמים ואובר-דרמטיים (יש כמה רגעים מוצלחים, אבל הם באמת בודדים), כל הדמויות מגוחכות ומוקצנות בצורה מוגזמת (כלומר, הרבה יותר מוקצנות ממה שסביר), וה-voice acting המזעזע רק עושה את זה יותר גרוע. באופן מטריד, הדמות היחידה שניצלה מכל הזוועות האלה היא הילדה הקטנה, מה שגורם לי להישמע קצת פדופיל, כי היא הייתה הדמות החביבה עלי במשחק, למרות שבאיונטה עצמה היא חשפנית נוטפת סקס שנוטה להעלים את כל הבגדים שלה. הסיפור באופן כללי מוזר ומתוסבך ברמות לא סבירות, ובאותו זמן לא מעניין במיוחד. אז בואו נעבור לגיימפליי.

Bayonetta הוא משחק Hack & Slash, בסגנון הכללי של God of War. כפתור אחד לאגרוף, כפתור אחד לבעיטה, עשרות קומבואים שמשלבים ביניהם בכל מיני דרכים. כפתור לקפיצה, כפתור להתחמקות, אבל פה בערך נגמר הדימיון ל-God of War. בתור התחלה, לבאיונטה יש אקדחים. אחד בכל יד, אחד על כל רגל (כן, כן), ואפשר להשתמש בהם בפני עצמם או לשלב אותם בקומבואים. חלק מהקומבואים גם מפעילים טכניקה שנקראת Wicked Weave, שגורמת לבאיונטה להשתמש בשיער שלה (כן, כן) כדי לתת אגרופים או בעיטות חזקים במיוחד.

אבל יש מנגנון אחד שבאמת מייחד את המשחק, ועושה אותו מאוד מעניין לדעתי: אם מתחמקים ממכה כלשהי ממש ברגע האחרון, נכנסים לכמה שניות של Witch Time, שבהן הכל זז ממש לאט. השימוש הבסיסי והצפוי לדבר הזה הוא להתחמק מאויבים ואז להרביץ להם מהר מהר ולצחקק כשהם לא מבינים לאן נעלם להם פתאום חצי health bar. אבל המשחק גם עושה עוד המון שימושים במנגנון הזה: למשל, אפשר להשתמש בו כדי ללכת על מים. או להתחמק מכדור אש אחד שאויב ירה עליכם, ולנצל את ה-Witch Time כדי "לבעוט" אליו את כדור האש השני.

יש עוד כל מיני טכניקות שאפשר ללמוד, ועשרות קומבואים שאפשר לשלב ביניהם, ואחד הרעיונות המוצלחים של המשחק הוא שבמקום מסך טעינה גנרי, יש חדר ריק שבו אפשר להתאמן על כל הדברים האלה (עם רשימה של קומבואים בצד). ובהתחשב בעובדה שיש מסך כזה כל פעם שמתים, זה מאוד עוזר. חוץ מזה, יש גם נשקים מאוד מגוונים, והם משפיעים לא רק על סגנון הלחימה אלא גם על הטווח, המהירות, הקומבואים ולפעמים אפילו על ההליכה של באיונטה.

כל ההתמקצעות הזו תעזור מאוד לעבור את המשחק, אבל אפשר להסתדר גם בלעדיה. בסוף כל קטע לחימה המשחק נותן לכם ציון, ובסוף כל פרק ציון כללי על הפרק. בערך בחצי מהפרקים קיבלתי ציון "FAIL", אבל זה כי בכל פרק יש קטע אחד או שניים שהם ממש קשים והרגו אותי הרבה פעמים, והמשחק מאוד לא סלחן לגבי דברים כאלה. זה קצת מציק, אבל בתכלס הציונים האלה בקושי משפיעים על הגיימפליי, וזו דרך מעולה ליצור אתגרים לשחקנים טובים ומשהו לשאוף אליו, בלי לגרום לשחקנים נורמליים להתבאס יותר מדי.

בקיצור, הקרבות מעולים ומאוד כיפיים. חוץ מקרבות ו-cutscenes יש את כל הדברים הצפויים: קצת טיולים בעולם, חיפושים אחרי כל מיני אוצרות חבויים, וקטעי platforming פה ושם – שהם ממש מעצבנים, כי השליטה בקפיצות מאוד מסורבלת ובהרבה מקרים קשה מאוד לדעת איפה בדיוק באיונטה תנחת, והמצלמה המעצבנת (לא מקובעת, אבל זזה ממש לאט) לא עוזרת. וכמובן שיש גם Quicktime Events, שנכון, קשה לעשות אותם טוב, אבל נראה כאילו המפתחים התאמצו לעשות אותם כמה שיותר גרוע. יש בערך אחד כזה כל פרק-שניים, הם תמיד באים בהפתעה, דורשים בדיוק לחיצה אחת, נותנים פחות משנייה של זמן, וכישלון בהם גורר מוות מיידי. לא היה QTE אחד בכל המשחק שהצלחתי בניסיון הראשון, ולא היה אחד שלא הצלחתי בניסיון השני.

בסופו של דבר Bayonetta הוא משחק מטופש, אבל מאוד מגוון ומעניין מבחינת נשקים, קומבואים, סביבות ואויבים, וכמובן בוסים. גם העיצוב האומנותי מעולה ועושה את המשחק ממש יפה, ויש לו עוד כמה שטיקים נחמדים, כמו המוזיקה המשעשעת ב-climax של קרבות הבוסים, או משחקון הארקייד שיש בין כל שני פרקים. אם אהבתם את God of War, די בטוח שתאהבו גם אותו, והוא מספיק שונה בשביל לספק חוויה אחרת. אם לא אהבתם את God of War, כנראה שאין לכם מה לחפש פה, אבל אם אתם מבקרים בהזדמנות בטכניון אולי שווה לקפוץ ל-Thirty Degrees ולתת לבאיונטה הזדמנות. ואם לא שיחקתם אף פעם ב-God of War – למה אתם מחכים?