בשעה טובה ומוצלחת, כנגד כל הסיכויים, עשיתי את מה שלא האמנתי שאני אצליח לעשות אי-פעם. את מה שחשבתי שישאר לא יותר מחלום רחוק ובלתי ניתן למימוש. סיימתי את Deus Ex: Invisible War.

לפני שתמשכו בכתף ותגידו "אז מה", תנו לי להזכיר לכם את הסיפור שלי עם המשחק הסורר: אף פעם לא הצלחתי לסיים אותו. לא כי הוא קשה מדי או כי נגמר לי הכוח באמצע, אלא בעקבות העובדה שבכל פעם שניסיתי לשחק בו, בשלב כזה או אחר לאורך המשחק המחשב שלי הושמד, פחות או יותר, וכל המשחקים השמורים שלי נמחקו.

ובכן, לא עוד! לפני מספר שעות צפיתי בסיום הרביעי (והאחרון, אם לא מחשיבים Easter Eggs) שיש למשחק הזה להציע לי, ויכולתי להתרווח לאחור. סיימתי את Deus Ex: invisible War.

מכאן והלאה – ראו את עצמכם מוזהרים. אני הולך לנצל את העובדה שאני כותב על משחק שיצא לפני כמעט ארבע שנים בשביל לספיילר אותו כמו מטורף. אם אתם מתכוונים לשחק בו ומסיבה כלשהי עדיין לא הצלחתם לעשות את זה, אין לכם מה לחפש כאן.

אז… עד כמה הוא טוב?

אני הולך להגיד את הדבר הכי ברור מאליו שאני יכול: Invisible War הוא לא משחק מוצלח כמו המשחק שקדם לו. נכון, מדובר במשחק שסבל מהבעיות האופייניות לפיתוח לכמה פלטפורמות במקביל, ונכון – הציפיות מהמשחק הן כמעט בלתי-אפשריות… אבל הבעיות שלו הן קצת יותר מעצבנות.

נתחיל מהגרפיקה. נכון, זה לא חוכמה לצחוק על גרפיקה של משחק שיצא לפני כמה שנים טובות, אבל זה לא מה שאני הולך לעשות. אני הולך להגיד שאפילו בהשוואה ל- Deus Ex המקורי, Invisible War לא נראה מספיק מוצלח. Invisible War ניסה להכניס אותנו לעולם של תאורה ריאליסטית: כשאתם מדליקים מנורה, הצל של הבקבוק שעומד מולה מוטל בצורה משכנעת על הקיר. כשאתם דוחפים מנורה שמשתלשלת בכבל מהתקרה, הצללים שהיא מטילה על החדר מתנדנדים בהתאם. מעין Doom 3 למתחילים. הבעיה היא שזה לא באמת עובד – מרבית המודלים של החפצים והאנשים במשחק מכוערים בפשטותם (אפילו ביחס לאלה של המשחק המקורי), והאפקטים המגניבים של התאורה בעיקר אומרים שהמשחק חשוך מדי. הכל צבוע בשילובים מדכאים של שחור עם עוד קצת שחור, וזה לא משנה אם אני מדליק את האור – התוצאה היחידה שתתקבל היא קצת אור לבן על השולחן שעומד מול המנורה, אבל החדר עצמו לא יקבל רושם מואר יותר. וזה, בסופו של דבר, מעצבן מאוד. כשאני עומד מול מתג ששולט במנורה שנמצאת באותה החדר כמוני, מרים אותו, והתאורה על המתג שאני מסתכל עליו כרגע לא משתנה – אני מיד מתחיל לחשוב שמישהו עובד עלי, ומשחק איתו עוד קצת בשביל לנסות להציג תוצאות טובות יותר. זה די מדכא.

הגרפיקה זה עוד נושא קטן וקל – מה שמפריע הרבה יותר זו העלילה עצמה, ובמיוחד הדמויות. ל- Deus Ex הראשון היו דמויות נהדרות. גנת'ר הרמן שמרגיש רגשי נחיתות כלפי ג'יי.סי, אנה נוואר, וולטר סימונס – אלו היו דמויות שהיא כיף לדבר איתם (ובמקרים מסוימים, להלחם בהם). Helios ואיקרוס היוו קונספט מפחיד במיוחד, שהצליח לזעזע אותי כשהוא הסביר לי שהוא רואה את כל מה שאני רואה ושומע את כל מה שאני שומע. ב- Deus Ex: Invisible War, שום דבר לא מצליח להשאיר חותם באותה המידה. אפילו כשהאינטליגנציה הממוחשבת של אווה ג'ונסון מנסה להשתמש באותו הטריק של איקרוס ולהגיד לי שהיא רואה את כל מה שאני רואה, ההערה הזאת לא מצליחה להרשים יותר מדי. זה לא שאין במשחק כמה הברקות (כמו המפגש עם NG Resonance האמיתית לקראת רגעיו המסיימים של המשחק), אבל מרבית הדמויות לא מצליחות לעורר שום רגש, ואם כן יש במינפסטים שהם מדקלמים קצת יותר מנאומים עייפים – בדרך כלל זה לא מצליח לעבוד. הדוגמה הכי בולטת היא זו של ג'יי.סי דנטון: מהטיפוס השקט והמחושב של המשחק הקודם הוא הפך לנודניק משיחי שמדברכלכךמהרעדשאיאפשרלעקובאחריו בלי לקרוא את הטקסט שמלווה אותו.

אפילו הבחירות במשחק, על אף שהן מגוונות יותר, לא יוצרות תחושה טובה מדי אצל השחקן. במקרה של חלקן – לא כל ההשלכות נחשפות בפני השחקן, וגם כשהשחקן כן מודע להשלכותיו (למשל, אם אני אעשה את X,Y, Z – זה יגרום למותו של פול דנטון), השיקולים לביצוע ההחלטה הם בדרך כלל שיקולי עלות/תועלת שנעשים על פי הפרס המשני של ביצוע מטרות (אני רוצה לעזור ל- Omar, כי הם יתנו לי Biomod לעומת הטמפלרים שיתנו לי סתם כסף) ולא החלטות מוסריות/אידאולוגיות כאלה ואחרות שביצע השחקן (אני רוצה לעזור ל- Omar כי אני רוצה לעזור להם לבצע את מטרתם הסופית).

כל זה לא אומר, כמובן, שמדובר במשחק רע. יש כמה דברים ש- Invisible War מצליח לעשות טוב. וכשאני אומר "לעשות טוב", אני מתכוון ל"לעשות טוב יותר מהמשחק הראשון". אחד הדברים הללו הוא סוף המשחק.

ב- Deus Ex המקורי, סוף המשחק היתה חוויה די מבוזבזת. אף על פי שהשחקן הכיר שלושה צדדים שונים שרוצים להעזר בשירותיו בסוף המשחק, Area 51, שבו סוף המשחק התרחש, היה מאוכלס בחיילי MJ-12 – הצד הרביעי. בצורה הזו, לא משנה איזה סוף השחקן היה רוצה להשלים, הוא בכל מקרה היה צריך לנקות את המסך מאויבים בשיטות שהוא פיתח לעצמו לאורך המשחק. ב- Invisible War, שני המסכים האחרונים מהווים נקודת מפנה: לשלושה צדדים במשחק יש נציגים בכל שלב ושלב, ומטבע הדברים, הם לא אוהבים זה את זה. במסך האחרון – קרבות ירי פורצים כל הזמן בין נציגים של כל צד, והשחקן יכול להרוויח המון מתמרון של הצדדים זה כנגד זה (או ע"י לחימה כחלק מצוות, ולא בעצמו). כל הדינמיקה הזאת הופכת את שני המסכים האחרונים למעניינים הרבה יותר, בצורה די דרסטית, מכל דבר אחר שהיה למשחק להציע עד הנקודה הזו.

למרות הכל, Invisible War הוא עדיין משחק טוב. רוב הנזק נגרם לו מההשוואות למשחק הקודם בסדרה – ואף על פי שחבל שלא נמצא לו יורש שעומד ברמתו ואף מתעלה עליה, התוצאה עדיין ראויה בהחלט לכל שחקן פעולה שמחפש משחק מעט איטי וחכם יותר, או לכל שחקן תפקידים שמחפש משחק עם קצת יותר אקשן. וכמובן, לכל חובבי המשחק המקורי, שרוצים לראות מה לעאזל ג'יי.סי דנטון קשישא עשה ברגע שהסתיים המשחק הקודם.