אחרי שסיימתי את Deus Ex: Invisible War, חיפשתי משחק אחר שיעסיק אותי בזמני הפנוי. BioShock הוא עדיין לא אפשרות, בעיני, עד שאני אשדרג לעצמי את המחשב. אז הלכתי לעותק של Darwinia שהזמנתי ב- Steam לפני מי-יודע-כמה חודשים (רק ב- 10 דולר! ועוד קיבלתי איתו את Uplink בחינם!) והפעלתי אותו.

ההתחלה, אם להודות באמת, לא היתה מזהירה במיוחד.

זה לא שלא נהניתי. Darwinia מלא ברגעים קטנים של אושר עבור חנון-מחשבים כמוני: ממסך הפתיחה (שמשתנה בכל פעם – אבל באחת הפעמים שהסתכלתי עליו, הוא הריץ Game of Life על המסך) ועד העצים הפרקטליים שמקשטים את הרקע של המשחק… אבל איפשהו במהלך המשחק שלי פספסתי חוק מאוד יסודי: נשמות של אויבים שנשארות בשטח לאחר שאתה הורג אותם (וחיוניות לצורך יצירה של "דארוויניאנים" חדשים) נעלמות לאט-לאט. בלי לשים לב, הצלחתי להביא את עצמי למצב שבו אני לא יכול לנצח במסך השני של המשחק, והמשחק לא טרח להודיע לי על זה. מכיוון שבנקודה הזו עדיין לא שמתי לב לחוקיות – הצלחתי להביא את עצמי לאותו מצב עוד פעם גם בניסיון השני שלי.

אז התלוננתי, וקיללתי, ויצאתי מהמשחק בתסכול. אין לי בעיה עם משחקים שמכריחים אותי לגלות כל מיני דברים בעצמי, אבל יש גבול לכמות הטמטום שהם יכולים להרשות לי לבצע. אבל יומיים אחר כך, חמוש בידיעה המחודשת על גורל הנשמות בדארוויניה, חזרתי למשחק. ואז התחלתי להנות הרבה יותר.

קשה לי לשים את האצבע על מה שהופך את המשחק הזה לכל כך טוב. לפרקים, הוא עושה את כל מה שלא בסדר במשחקי מחשב מסוימים: הוא מכריח אותי לבצע פעולות משעממות יותר מדי פעמים, ולאורך יותר מדי זמן. אבל כנראה שדווקא צורת השליטה שלו, שמכריחה אותי לשלוט רק על יחידה אחת בכל רגע נתון ולא מאפשרת לי לתת הוראות מסובכות יותר מדי ליחידות ואז לשכוח מהן – גורמת לי להיות מעורה הרבה יותר בתוך ההתרחשות. חוץ מזה, הצורה שבה הוא לחלוטין לא מעניש אותי על שגיאות (מלבד התקרית שמתוארת בפסקאות הקודמות, ועצבנה אותי בטירוף) גורמת לי להרגיש הרבה יותר בנוח עם ניסוי וטעייה בתוך המשחק, והופכת את כל הסיפור למעניין הרבה יותר.

יש עוד קצת זמן עד שאני אוכל להביע דעה עמוקה יותר על המשחק. אבל בינתיים? הוא מרשים למדי.