בשבוע האחרון הייתי באנגליה. נסעתי לפסטיבל Download, והיו הרבה מאוד חוויות. רובן לא באמת קשורות לבלוג הזה (בקצרה: ראינו מלא הופעות, שתינו המון גינס וקנינו המון שטויות). הסיבה שאני כותב על זה כאן היא שבין השאר, היה בפסטיבל ביתן שכזה של EA, שבו היו כל מיני קונסולות עם משחקים חדשים ואפילו כאלה שעוד לא יצאו. יצא לי לשחק שם בשניים כאלה (בזמן הופעות לא מעניינות, אל תדאגו, לא פספסתי שום דבר חשוב), ואלה ההתרשמויות שלי.
על Alice: Madness Returns כבר דיברנו, ואנחנו מאוד מתרגשים ממנו כמובן. למעשה, הוא אמור לצאת (בארה"ב) ממש היום. אני שיחקתי בשעה-שעתיים הראשונות של המשחק, ועוד איזה חצי שעה על המסך המטורף הזה: (שרוב הזמן הקרין טורניר FIFA)
בתור התחלה, המשחק מאוד יפה. על זה קשה להתווכח. כמו המשחק הראשון, הכל פה מאוד צבעוני, פסיכדלי והזוי, רק שהפעם זה גם ב-HD, ונראה הרבה יותר מרשים ביחס לגרפיקת ימי-הביניים של שנת 2000. כמות הצבעים שהולכת שם, לפעמים בו-זמנית באותו מסך, זה משהו מדהים.
אחרי התחלה די משעממת, התחלתי לחשוב שהמשחק איבד את כל הקסם שלו, ואז גיליתי שרמת הקושי מכוונת על Easy. ברגע שעליתי ל-Nightmare (שלוש רמות מעל), זה התחיל להיות מעניין. המשחק הוא בבסיסו hack & slash, כמו המקור, אבל עם הרבה גיוון שעושה אותו מעניין ומאוד מיוחד לדעתי. יש לאליס, כמובן, את הנשקים הבסיסיים – מכות רגילות ומכות חזקות-אבל-איטיות – ועוד כל מיני דברים סטנדרטיים כמו מהלך התחמקות וכו'. אבל חוץ מזה יש גם נשקים מסגנונות אחרים – מטחנת פלפל שמשמשת כתת-מקלע (כולל התחממות יתר), פצצות בתוך צעצועים מהלכים, ובטח עוד דברים שלא הספקתי לראות. השילוב בין הסגנונות השונים הופך את הלחימה למעניינת ומגוונת, וכמובן שיש אויבים מתאימים שדורשים עירוב של כל היכולות האלה.
חוץ מזה יש כמובן קטעי פלטפורמינג, שגם הם יחסית סטנדרטיים אבל עם טוויסט מעניין. הטוויסט כאן הוא שהפעם, באופן לא מוסבר, אליס יכולה להתכווץ (ולחזור לגודל טבעי) מתי שהיא רוצה, וכפי שהחתול מסביר, "כשקטנים רואים דברים שאי אפשר לראות אחרת". למשל, פלטפורמות חצי-שקופות שנעלמות ברגע שאליס חוזרת לגודל טבעי. מצד שני, כשאליס קטנה, היא לא יכולה לרוץ או להילחם.
התלונה העיקרית שיש לי על המעט שראיתי היא לגבי התחושה הכללית – המשחק הראשון היה מאוד אפל, מעוות בצורה מאוד מקורית ומעניינת שנתנה לכל המשחק הרגשה של עולם מטורף שמאוד התאימה לאופי של המשחקיות. וכאן זה פשוט לא אותו דבר. העולם נותן הרבה יותר תחושה של "קסום" מאשר "מעוות", כאילו חזרנו לארץ הפלאות ה"רגילה" של לואיס קרול. זה מאוד חבל לי, כי הטירוף ההזוי הזה הוא הדבר שהכי אהבתי במשחק המקורי. בכל מקרה, אני חוזר ומדגיש שאלה רק רשמים ראשוניים, ובטח לפחות שניים מחברי הבלוג יקנו את המשחק בעתיד הקרוב ויוכלו לפרט יותר.
המשחק השני ששיחקתי בו הוא Shadows of the Damned, שיוצא עוד שבוע. זה משחק של Suda 51 (היוצר של No More Heroes ועוד דברים טובים) ואחד היוצרים של Resident Evil, והוא קורא לעצמו Survival Horror. זה מאוד חמוד, אבל אין לזה שום קשר למציאות. זה משחק יריות בגוף שלישי, שבמקרה מכיל הרבה מפלצות ושדים. יש בו מעט מאוד אימה, ואין בו שום הישרדות. מה שכן יש בו זה המון מעברים סכיזופרניים בין הומור ילדותי, אקשן טהור ודרמה רצינית לחלוטין. המשחק הזה לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות, ומפספס בכל אחד מהתחומים.
הסיפור הוא על צייד שדים לטיני-סטריאוטיפי שיוצא לרדוף אחרי שד אכזרי במיוחד שחטף את החברה שלו. אותו מלווה שד-לשעבר בשם ג'ונסון, שיכול ללבוש צורה של כל מיני אקדחים, כלי רכב ועוד דברים ששימושיים לעלילה באותו רגע. מבחינת משחקיות אין יותר מדי מה להתלונן – יש כמה סוגים שונים של נשקים פשוטים למדי, כשמה שמייחד את הקרבות כאן הוא שהשדים מפחדים מהאור, ולכן הרבה מהמשחק סובב סביב מנורות ומקורות אור למיניהם. אבל המשחקיות הזו טובעת בתוך ים של הומור מטופש ו-cutscenes ארוכות, תכופות, ו-unskippable (למה? באמת, מה עשינו לכם?), שאחרי חצי שעה של משחק גרמו לי לרצות לזרוק את הקונטרולר על הפרצוף של Suda 51.
בקיצור, אני לא ממליץ על המשחק הזה לאף אחד, לא לחובבי shooters ולא לחובבי אימה. זה היה רעיון מעניין, חברים, אבל לא יצא לכם. לא נורא, לא כולם מצליחים בפעם הראשונה.