לא באמת האמנתי שאנחנו הולכים לקבל Deus Ex חדש.

ראיתי את הטריילרים, קראתי את הראיונות, וכל הזמן הזה לא ידעתי אם מה שיופץ ברחבי העולם יהיה באמת Deus Ex. הצורה שבה Human Revolution ספח אליו את כל עקרונות היסוד של משחקי הפעולה מהעשור האחרון (בריאות מתחדשת, קרב מבוסס-מחסות, “הריגות מיוחדות” בגוף שלישי), ביחד עם כל מיני דברים שקרו בעולם כמו החידוש של X-COM, גרמו לי לחשוב שמה שנקבל הולך להיות גרסה מרודדת במיוחד של המקור. זה לא הפריע לי יותר מדי (את Deus Ex אני אוהב בעיקר בגלל העלילה והעולם שהוא מציג, לא המכניקה), אבל זה כן יצר אצלי סט מסוים של ציפיות מ- Deus EX: Human Revolution. שהתבררו כשגויות לחלוטין.

Human Revolution, עד כמה שהפלצן שבי היה רוצה להגיד את זה, הוא לא Deus Ex שעבר “קונסוליזציה” והפך להיות כל כך פשוט עד שקוף שמשחק בגיימפאד עם כפתור אחד יכול לסיים אותו ברמה הקשה ביותר. הוא לא צל חיוור וחסר-השראה של Deus Ex, ניסיון ציני לסחוט מזומנים ממעריצי הקלאסיקה הזו. Human Revolution הוא משחק נהדר, שמצליח לעמוד בכבוד לצד Deus Ex המקורי, ואפילו לעשות לא-מעט דברים טוב הרבה יותר ממנו. חוץ מהסוף. אבל לזה אני אגיע אחר כך.

Human Revolution נפתח כ- 25 שנה לפני אירועי המשחק המקורי. Augmentations, אותם שדרוגים מכניים לגוף האדם, בדיוק מתחילים להיות נפוצים באוכלוסיה, ומעוררים שורה רחבה של שאלות כלכליות, טכנולוגיות ומוסריות. בני האדם שלא מסוגלים להרשות לעצמם את הסמים היקרים שנחוצים על מנת לאפשר לגוף לעשות שימוש ב- Augmentations מודאגים שהם יחשבו ל”אזרחים סוג ב’”. הממשלות מודאגות מפעילותן הלא-מפוקחת של החברות שמפתחות את ה- Augmentations הבאים. כולם לחוצים שבכל רגע הולך לקרות משהו קיצוני, כמו מאהל מחאה או חבורה של אנשים שמצטלמים עם שלטי “We are the 99%”. העולם הוא לא העולם הדיסטופי והגוסס של Deus Ex, אבל הוא נמצא רק במרחק של מעידה קטנה אחת ממנו.

אתם משחקים את אדם ג’נסן – בחור שמדבר בקול גרוני מוגזם (תחשבו כריסטיאן בייל בתפקיד באטמן), שגם מתפקד כראש מערך האבטחה של Sarif Industries (אחת מהחברות המובילות בתחום ה- Augmentations). יום בהיר אחד, Sarif Industries מותקפת ע”י בריונים שאף חלק מהגוף שלהם לא יכול לעבור בגלאי מתכות בלי לצפצץ, וכמות מכובדת של מדענים שעובדים בחברה סופגים כמות לא-סימפטית של קליעים. גם אדם ג’נסן מוצא את עצמו בסיטואציה הלא-נעימה הזאת, אבל בניגוד למרבית המדענים, נשארו בו מספיק חלקים נעים כדי שהוא לא יוכרז כטוטאל-לוס, והוא חוזר לעבודה חצי שנה מאוחר יותר, עמוס ב- Augmentations מכף רגלו הביונית ועד לראשו בעל משקפי השמש הנשלפות. כעת אתם, בתור אדם ג’נסן, תצטרכו לטוס ברחבי העולם, להרביץ לאנשים רעים, להרשים נשים בעזרת כוח העל שלכם, ולגלות מי עומד מאחורי המתקפה המסתורית על Sarif Industries ולמה הוא עשה את זה.

כמיטב המסורת של משחקי Deus Ex, את המטרות שלכם תוכלו להשלים במגוון דרכים. תוכלו לשחק את המשחק כלוחמים ללא-חת, שפותרים כל בעיה עם כמה עשרות קליעים, ואז יורים עוד כמה בשביל לוודא הריגה. תוכלו להתגנב בצללים ובתעלות אוורור, ולעבור ממקום למקום בלי שאף אחד בכלל יבחין שהייתם שם. תוכלו, לפעמים, פשוט לשחד מישהו אחר שיעשה עבורכם חלק מהעבודה. לכל בעיה ב- Deus Ex יש מגוון רחב של פתרונות, וחלקם עשויים להיות יצירתיים ומפתיעים למדי. מדובר במשחק שמתגמל אתכם היטב על חקר של כל פינה בעולם שהוא מציג בפניכם, וזורק אתכם לתוך עולם עם ממש הרבה פינות.

העולם הזה מצליח בקלות לעשות צדק עם משחקי ה- Deus Ex האחרים (שמתרחשים מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית). יש בו המון אנשים וחברות שלכל אחד מהם יש אינטרסים וסיפור שאתם יכולים לגלות. כל מחשב שאתם פורצים אליו חושף בפניכם אימיילים שיכולים להיות כל דבר מקוד גישה לאחד האזורים שחסומים בפניכם עד כה ועד לתכתובות מיילים אישיות שלא משפיעות בשום צורה על עולם המשחק, או מיילים מנסיך ניגרי שמציע לקורא האימייל מאות מיליוני דולרים בתמורה לעזרתו.

גם באינטרקציה עם העולם הזה יש לכם לא-מעט חופש בחירה. ההחלטה האם להשתמש בכוח קטלני או לא במהלך המשחק תשפיע על העולם והדמויות שסביבכם במגוון דרכים – חלקן מפתיעות למדי. אבל גם פעולות קטנות יותר, כמו התמהמהות באזור מסוים יותר זמן מהנדרש, פריצה למשרד או אמירת המשפט הלא-נכון לאדם הלא-נכון, עלולה להוביל לתוצאות מפתיעות. המקומות שבהן חופש הבחירה הזה בולט ביותר הם הקווסטים האופציונליים – כל מיני אירועים קטנים שלא ממש חיוניים להתקדמות העלילתית שלהם, אבל לחלק מהם יש עומק מרשים למדי, והם נוטים להיות מאוד שונים ומגוונים באופי שלהם (קווסט אחד, למשל, יכריח אתכם לזכור ולהסיק מסקנות מהערות שקראתם בדו”ח משטרתי, על מנת להצליח להוציא וידוי מרוצח).

Human Revolution מצטיין בעוד כמה בחינות. המכניקה שלו, למשל, היא משהו יוצא-דופן. מהסוג שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות במשחקי תפקידים “כבדים” ולא במשהו שמנסה למכור את עצמו כמשחק פעולה. מתי הפעם האחרונה שראיתם משחק פעולה שלא רק מאפשר לכם לסחוב יותר משני כלי נשק, אלא גם מאפשר לכם לסדר את הציוד שלכם, כאילו אתם משחקים בדיאבלו. לכל הדברים הללו יש קיצורי דרך (יש אפשרות בתפריט, למשל, שמסדרת לכם את הציוד באופן אוטומטי), אבל אם אתם רוצים שהחוויה שלכם תהיה קרובה ככל האפשר לזו של Deus Ex המקורי, אתם יכולים.

אבל מן הסתם, זה לא עובד טוב ב- 100%.

בכל מקום בעולם דיברו כבר על הבוסים. על איך שבמשחק שכל כך מעודד בחירה אישית, זה מטופש שמדי כמה שעות הוא נועל אתכם בחדר ביחד עם בחור מגודל עם רובה מרשים ומאגר בלתי-נדלה של רימונים. אין לי מה להוסיף למה שהם אמרו מלבד להנהן בהסכמה ולהגיד “הו, כן”. לקראת סוף המשחק, כשכבר סיימתם לחלוטין לפתח את הדמות שלכם, אתם יכולים להרשות לעצמכם לפזול קצת לכיוון חיזוק השימוש של הדמות שלכם בנשק חם גם אם לא ממש רציתם לעשות את זה. אבל בשעות שקדמו לכך מצאתי את עצמי כל הזמן מתכנן את כמות הציוד שאני נושא כך שיהיה לי תמיד מצבור רימונים לשימוש בקרב הבוס הקרוב, אף על פי שאף אחד מהרימונים לא היה שימושי עבורי בכל נקודה אחרת במשחק. זה אידיוטי, זה מעצבן, אבל זה לא הדבר הכי נורא במשחק.

גם כושר המשחק המזעזע של הדמויות ושפת הגוף הלא-הגיונית שהן מציגות הם לא הדברים הכי גרועים במשחק. וזה שאין במשחק נשקי התקפה לטווח קרוב לפעמים יוצר הרגשה מטופשת ממש (אה, יש פה חלון זכוכית שאני רוצה לשבור… טוב, אני צריך ללכת למצוא איפשהו ארגז לזרוק עליו בשביל לעשות את זה. או מקרר. גם מקרר יעבוד) – אבל גם זה בעיקר מטרד מציק קלות, ולא הרבה יותר מזה.

הדבר הכי נוראי במשחק הוא הסוף שלו.

(אל תדאגו, אין כאן ספוילרים, אבל ייתכן שכמה מכם שלא שיחקו במשחק עד עכשיו ירצו להמנע מקריאה של הפסקאות הבאות. לא שזה בעייתי במיוחד. כאמור, אין כאן ספוילרים.)

בעוד ש- Deus Ex עסק בקונספירציה חובקת-עולם ובחן אותה ממספר זוויות, Human Revolution הוא משחק קטן ואישי יותר. הוא מרוכז הרבה יותר בסיפור של אדם ג’נסן ו- Sarif Industries, ולמרות שהוא רומז כל הזמן ומתהלך מסביב לנושאים גלובליים יותר, הוא אף פעם לא באמת עוסק בהם. אין עם זה יותר מדי בעיה – העלילה שלו בנויה בצורה טובה ומעניינת רוב הזמן, אבל כן קיוויתי שבשלב מסוים הוא יפסיק לרמוז, ובאמת יפתח את העלילה שלו – שהמשחק כל הזמן יפסיק ללכת ליד הקונספירציה הגלובלית ויתחיל להכנס בה ראש בראש.

ואז, כשהוא עשה את זה, התחרטתי ממש על שביקשתי את זה מלכתחילה.

אקט הסיום של Human Revolution הוא נוראי. נוראי. מבחינה עלילתית, מדובר באחת הקונספירציות המטופשות ביותר שיצא לי להתקל בהן. מבחינת עיצוב השלבים, הוא הופך את המסך האחרון למשהו שונה לחלוטין ממה שהתעסקתם איתו עד עכשיו, מה שהיה יכול להיות נחמד – אם הוא לא היה גורם לכל הכישורים שפיתחתם במהלך המשחק להפוך לחסרי תועלת לחלוטין. ורק בשביל לסובב קצת את הסכין אחרי שכל זה מסתיים – סרטון סיום קטן אחרי הקרדיטים, שאמור להיות בסך הכל קריצה חביבה לכיוונו של Deus Ex, מחבר בין שני המשחקים בצורה כל כך מגושמת בהשוואה לכל שאר Human Revolution, עד שאין ברירה אלא לחשוד שלא רק קרבות הבוסים נתרמו למשחק ע”י חברה חיצונית.

הסיום המחורבן הזה לא באמת משנה את הדעה הכוללת שלי על המשחק. Human Revolution הוא עדיין משחק מצוין, וכבר נתקלתי במשחקים פחות טובים ממנו שהסוף המחורבן שלהם לא מנע ממני להמליץ עליהם. אבל תחושת ההחמצה שהוא יוצר בסופו היא גדולה הרבה יותר. מדובר במשחק מסוג שמאוד נדיר למצוא היום (אם כי עד שכתבתי את הביקורת הזו, Skyrim כבר יצא ברחבי העולם, אז יש לכם אלטרנטיבות, בסך הכל), העולם שהוא יוצר נפלא, המכניקה שלו מוצלחת, והוא מותח ומסקרן לרוב אורכו. בסך הכל, מדובר במשחק שיכול לשאת על עצמו בכבוד את ההשתייכות למוצג “Deus Ex”, וזה הישג שבכלל אי אפשר לזלזל בו.

רוצים לשמוע אותי מקשקש עוד על המשחק? בפרק הבונוס האחרון של המשחקיה,  איתמר וייסברג, אליאב סלומון (שכתב את הביקורת ב- Gamer) ואני התקשקשנו על Human Revolution במשך כשעה וחצי. מומלץ בחום. גם אם אני קצת חוזר על דברים שכתבתי פה למעלה.