אני חורג לרגע מהפורמט של ביקורות משחקי הסלולר שנקטתי בו עד עכשיו, כדי לדבר קצת יותר בהרחבה על שני משחקים – שניהם זמינים גם לאנדרואיד וגם לאייפון. מה שקרה הוא שבחודשים האחרונים התחלתי לצוד משחקי תפקידים לסלולר. את עשרות השעות שאין לי להשקיע במשחקי תפקידים ממוחשבים, חשבתי לעצמי, אין לי בעיה להשקיע בסלולר, וזכרתי עד כמה נהניתי לשחק במשך חודש ב- Star Control II על הטלפון. אז בטח יש מספיק משחקי תפקידים מוצלחים שם בחוץ שאני יכול לשחק בהם? נכון?

שני המשחקים שניסיתי בחודשים האחרונים היו מאוד דומים. שניהם היו משחקי תפקידים כאילו-יפנים. שניהם התהדרו במראה רטרו, בסגנון משחקי התפקידים העתיקים ל- NES או אפילו לגיימבוי. ושניהם אכזבו אותי מאוד. ועוד מסיבות דומות למדי…

היום אני אכתוב על Symphony of Eternity. ההתייחסות שלי למשחק השני שניסיתי, Zenonia, תגיע בהמשך השבוע.

Symphony of Eternity, או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, המשחק בעל השם הכי חסר-משמעות ביקום, עוסק בבחור צעיר בשם Kreist וחברו הגולם, Dauturu. שניהם מחפשים אחרי חפץ מסתורי שלפי האגדה, מסוגל להגשים משאלות. במהלך החיפוש הזה הם נתקלים בנסיכה – היחידה ממשפחתה ששרדה את ההפיכה שהתרחשה בממלכת Eashtend (ההימור שלי הוא שהשם של הממלכה היה אמור להיות Eastend, עד שהוא נאלץ להתמודד עם מתרגם לא מבריק במיוחד), והיא מתלווה אליהם במטרה להשיג גישה לחפץ גם היא, לנקום את מות הוריה ו… אה… לעשות משהו. לא בדיוק ברור מה.

ל- Symphony of Eternity יש המון בעיות. העלילה של המשחק הזה היא אחד הדברים המבולבלים והמטופשים יותר שיצא לי להתקל בהם לאחרונה – היא כוללת המון דיאלוגים אידיוטיים, קווי עלילה שנפתחים ונסגרים בצורה מסורבלת, וכמה מהדמויות הנוראיות ביותר שיצא לי להתקל בהן. אין במשחק קווסטים צדדיים בכלל (רק התקלויות אקראיות וקרבות בוסים), אפשרויות השדרוג של הדמויות מבחינת חפצים הן מאוד לינאריות ולא מעניינות, והמשחק מאוד אוהב, מדי פעם, להפקיע מידכם את הדמויות שלכם ולתת לכם לשחק דמויות אחרות, שלא אתם פיתחתם ולא מעניינות אתכם בכלל.

חסרון מעצבן אפילו יותר הוא השליטה במשחק. לכאורה, היא מאוד פשוטה – אתם צריכים לגעת בנקודה מסויימת, והדמות שלכם תלך אליה בנתיב הכי קצר. הבעיה היא שאלגוריתם מציאת הנתיבים של הדמויות שלכם נופל בדברים הכי קטנים, ובדרך כלל מצריך התערבות הרבה יותר עדינה שלכם. כשאתם מנסים לעשות דברים כמו להתחמק ממפלצת שמשוטטת במבוך שאתם נמצאים בו, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי. אבל אפילו זה לא מאוד הציק לי. מה שהציק לי הרבה יותר הוא שיש אזורים במשחק שבהם כפתורי התפריט והמפה מסתירים את היציאה מהאזור. כלומר, אתם חייבים להחליף את צורת השליטה שלכם במשחק (לצורת שליטה שכוללת ג’ויסטיק וירטואלי על המסך) אם אתם רוצים להתקדם הלאה. למרות שהוא לא קורה פעמים רבות במהלך המשחק, זה עדיין אחד מהדברים הכי מעצבנים שיצא לי להתקל בהם במשחק לאחרונה.

אבל לא הכל רע במשחק. מה שכן מעניין במשחק הזה, באיזושהי צורה, זו מערכת הקרב והעלייה בדרגות. הקרב עובד בשיטה מבוססת-תורות, ומאפשר לכם לא רק לקבוע באיזה נשק או קסם אתם משתמשים בכל סיבוב, אלא גם באיזו “עמידה” אתם משתמשים (למשל, הגנתית, מדוייקת, “זעם קרב”, ועוד שלל אפשרויות אחרות), ושילוב נכון שלהם עשוי להועיל לכם רבות. מערכת העלייה בדרגות מעניקה לכם מספר "טבליות”, כל טבלית מזוהה עם מקצוע מסוים (לוחם, קוסם, כהן, מתנקש, וכו’), ואם אתם נושאים על עצמכם טבלית מסויימת, יש לכם את כל היכולות שיש על הטבלית הזאת. אבל – כשאתם נושאים על עצמכם את הטבלית ומנצחים איתה בקרבות, חלק מהיכולות הללו “נפתחות” לתמיד, כך שאם תשחקו תקופה מסויימת בתור קוסם, ואחר כך תחליפו ללוחם, עדיין תוכלו להשתמש בחלק מהקסמים שעמדו לרשותכם בתור קוסם. זו מערכת מעניינת, שעובדת די טוב – במיוחד בשילוב עם מנגנון הקרב שדורש מכם להשתמש במגוון יכולות על מנת לנצח.

למרות התסריט הגרוע ברמות שלא-יאמנו, בזכות המערכת הזו המשכתי לשחק ב- Symphony of Eternity כמעט עד הסוף. ואז, Symphony of Eternity ירק לי בפרצוף. הקרב האחרון שלכם במשחק הוא סאגה מפרכת שנמשכת יותר מעשרים דקות, בלי אפשרות לשמור במהלכה, ובשלבי הסיום שלה אתם מתמודדים נגד מפלצת שמסוגלת, אם לא התכוננתם לכך במיוחד בסיבוב הקודם, להשמיד בבת אחת את כל החבורה שלכם ולהכריח אתכם להטעין משחק שמור מתחילת הקרב. שלוקח יותר מעשרים דקות, כן? בפעם הראשונה זה היה מעניין, כי הקרבות במשחק הזה מעניינים. בפעם השנייה זה היה מעצבן קצת. אחרי הפעם הרביעית מחקתי את המשחק והחלטתי שאני לא חוזר אליו יותר לעולם.

עדיין משתלם לכם לקנות את המשחק הזה, אם יש לכם אייפון (הוא עולה דולר ב- AppStore) או אם יש לכם אנדרואיד ואתם יכולים לקנות משחקים דרך ה- Amazon Appstore (גם שם הוא עולה דולר). ב- Android Market הוא עולה מחיר מופרך של 800 ין (כ- 40 ש”ח), ובמחיר הזה לא שווה להתקרב אליו אפילו עם מקל. אבל במחיר של דולר? הוא הסחת דעת משעשעת לכמה שעות (או אפילו 15 שעות, אם אתם רוצים להגיע עד לסופו).

התמונות מהמשחק שמצורפות כאן הן לא שלי. הטלפון שלי עוד לא ידע לתפוס תמונות כשהורדתי את המשחק. עמכם הסליחה.