ב-Half Life 2 שיחקתי כשהייתי בקורס קצינים. לפיכך החלומות שלי בקורס עסקו בשני נושאים מרכזיים: א. הפקרת נשק. ב. Gravity Gun. הראשון, האימה של כל צוער בבה"ד. השני, החלום האישי שלי, לשוב הביתה לעוד קצת השלכת חביות נפץ על זומבים. כך, מדי שבועיים, הייתי מבלה את השבתות בשינה וב-Half Life 2. המשחק היה מושלם ככל שמשחקים יכלו להיות מושלמים באותם זמנים, והיווה נקודת אור בתקופה מאוד מעייפת.

Half Life 2: Episode Two כבר לא ישאיר אצלי את אותו חותם, גם כי אני לא באותו מקום שהייתי בו אז, וגם כי הוא בעיקר מהווה עוד מאותו המעדן. ועדיין, אין לי ספק ש-Episode Two עולה על המשחק המקורי, וגם על Episode One, בכל מובן אפשרי. הוא מושלם ככל שמשחקים יכולים להיות מושלמים בזמנים הנוכחיים.

כאמור, מקוריות BioShock-ית כבר אין פה. המשחק נותר לינארי לחלוטין, מה ששוב מאפשר ל-Valve לבנות את החוויה הסינמטית באופן כה מהודק, מה שגורם לי לחשוב שהם מעסיקים יותר מאדם אחד או שניים עם תואר בפסיכולוגיה. Episode Two הוא סרט אינטרקטיבי. לא במובן של סרטונים אידיוטים ששואלים אתכם שאלת Yes/No בסופם, אלא באופן שבו הוא גורם לכם לחיות סיפור. לסיפור הזה יש תסריט, ואתם, בתור גורדון פרימן, משחקים את התסריט הזה מהתחלה ועד הסוף.

מי שצפה ב-Commentary של Episode One יוכל לקלוט איך הם עושים את זה. פיצוץ יגרום לכם להביט למקום הנכון, כדי שתשימו לב למשהו שישמש אתכם בהמשך. מנעול שדורש פיצוח יוודא שאתם מחזיקים אקדח בזמן שבו אתם כבר אמורים להחזיק אקדח. בכל רגע נתון Valve יודעים מה אתם עושים, מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, והם מנצלים את זה כדי לתת לכם את החוויה המדהימה ביותר שהם יכולים. חופש פעולה אין בכלל, אך ביד אמן מצליחים לשלול אותו מכם מבלי לגרום לכם להרגיש כלואים ולו לרגע.

האקשן במשחק מטורף. אבל ממש. Episode Two בנוי מסדרה של רגעים מנצחים, שביניהם מקשרים פאזלים חביבים (כן, עוד פאזלי-פיזיקה. חשבתי על זה והחלטתי שעדיין לא מיציתי. בטח ב-Episode Three זה כבר יימאס) ודיאלוגים שמעבירים את העלילה. בכל פעם תחשבו לעצמכם "וואו, על הקטע הזה אני הולך לדבר עם חברים בעוד שנים", ומייד אחר כך יבוא קטע אקשן נוסף שמתעלה עליו.

קחו לדוגמא – ואם עוד לא שיחקתם בשלבים הראשונים של המשחק יש כאן ספוילר בעבורכם, אז קפצו לפסקה הבאה – את השלב בו אתם צריכים להגן על אולם מפני Antilions, בעוד ה-Vortigaunts מטפלים באליקס. תחילה מלמדים אתכם קונספט חדש – צריך לשים Turrets בפתח המנהרות המובילות לאולם, כאשר הנורות של אותו אולם נדלקות. יותר נורות, אומר יותר יצורים מציקים שצריך להרוג. בהתחלה האקשן נינוח, על מנת לאפשר לכם ללמוד את שיטת הפעולה. אך זה הולך ונהיה קשה יותר ואתם מתחילים להיפגע. ובדיוק כשחשבתם שזה נגמר, מגיע הרגע שבו שלוש נורות נדלקות לצד כל מנהרה, מוסיקה קצבית מתחילה ברקע, ומיליוני יצורים מגיעים, כאשר אתם מתחילים להילחם לצידם של ה-Vortigauntsהכלים. פתאום מצאתי את עצמי צורח. ככה סתם. צורח, מקלל ויורה כמו משוגע.

זוהי סצינה שבנויה באופן מושלם. פתיחה רגועה שמהווה סוג של tutorial, עם עלייה הדרגתית ברמת הקושי עד ל-Climax הנפלא. בדיוק כך בנוי Episode Two כולו, כאשר השיא שלו – השלב האחרון, מהווה, כנראה, את הטוב ביותר שיש לסדרת Half Life להציע. וזה לא מעט.

הדבר השני הכי טוב במשחק הזה הוא האנושיות שלו. הדמויות ב-Episode Two כל כך אמיתיות ומתנהגות כל כך נכון, שזה כמעט בלתי נתפס. כבר כתבתי על זה שאני לגמרי מאוהב באליקס, וזה לא מקרי. אפילו יותר מאשר ב-Episode One, ב-Episode Two אליקס הקסימה אותי לגמרי. החל מהדרך שבה היא מעווה את פניה כאשר תסנוורו אותה עם הפנס, דרך האופן שבו היא עוצרת להתנשף כשהיא עייפה, ועד הרגש שהיא מפגינה כלפיכם וכלפי דמויות אחרות במשחק, אליקס היא דמות חיה לחלוטין.

משחקים אחרים מעבירים רגש באמצעות סרטונים. התוצאה היא שאתם מרגישים שאתם צופים בסרט. Episode Two מעביר רגש באמצעות דיאלוגים המתרחשים מול עיניכם. התוצאה היא שאתם מתרגשים. Valve לא חששו להכניס חיבוקים, בכי או כאב למשחק. כאשר זה נעשה גרוע, זה יכול להיתפס מגוחך, או סתם לא אמין. אך ב-Episode Two הרגש עושה את המשחק.

ראוי להזכיר גם את המוצלחות הטכנית של המשחק. הגרפיקה מדהימה, כרגיל, ומציגה הפעם כמה מהנופים המרהיבים ביותר שחזו עיניי במשחק מחשב, או במציאות. נכון, Unreal 3 זה לא, אך איכשהו אין לי בעיה עם זה. מנוע ה-Source לרגע לא מרגיש עתיק, והעיצוב היפהפה של המשחק ישכיח מכם מחשבות מיותרות על טקסטורה כזו או אחרת שאינה מפורטת מספיק. והסאונד? שני באיכותו רק ל-BioShock. אם היה אי פעם זמן מעולה לקנות מערכת 5.1 למחשב, זה עכשיו. אין לכם מושג עד כמה זה משדרג את חווית המשחק.

אני עומד לסיים את הביקורת, ואפילו לא הזכרתי את העלילה הנהדרת, שסוף סוף מתחילה להיחשף, את התסריט המוצלח, שבמפתיע גם ממש מצחיק (ככתוב: No pit would be complete without the Freeman climbing out of it) או את האויבים החדשים (ה-Hunters שולטים, ה-Antilions הרעילים די מעצבנים). גם לא הזכרתי את האורך, פשוט כי אין לי שום בעיה איתו. 6 שעות זה בסדר גמור מבחינתי. לאחר מכן אפשר לשחק עם Commentary (מרתק!), או לנסות להשיג את כל ה-Achievements שמציע המשחק. אם אתם עדיין חשים צורך להצדיק את הכסף ששילמתם בעבור ה-Orange Box, פשוט תשחקו עוד קצת ב-Team Fortress 2.

עכשיו אני רק צריך להחליט ביני לבין עצמי את מה מבין Portal, Episode Two ו-Team Fortress 2 אני אוהב יותר. הם יודעים איך לעשות
משחקים, החבר'ה האלה.