הדרך העיקרית שלי למדוד עד כמה שנה מסויימת היא שנה מצויינת לגיימינג, היא ע”י למדוד עד כמה אני לא מספיק לשחק בכל הדברים שאני רוצה לשחק בהם. וב- 2011 כל הזמן הרגשתי כאילו לא היה לי זמן לכלום. נכון, חלק מזה באשמתי, ובגלל ההתעקשות שלי לשחק כל הזמן במשחקים שיצאו לפני מילניום וחצי, אבל חלק מזה הוא פשוט כי היו כל כך הרבה משחקים טובים השנה, שלקחו לי כל כך הרבה זמן מהחיים. אז הנה שלושת הדברים שעשו לי את שנת 2011:

1. Portal 2

נו, באמת, עם כל מה שאמרתי על המשחק הזה, זה מפתיע מישהו?

הרושם הראשוני שלי מ- Portal 2 הוא שמדובר במשחק מדהים. אבל אז קצת חשבתי על זה יותר לעומק, ניסיתי לגשת לזה מהמון כיוונים שונים, והדבר היחיד שיצא לי מזה הוא שנהייתי עוד יותר בטוח בזה שמדובר במשחק מדהים. יש לו מערכה מדהימה לשחקן יחיד, מצב משחק שיתופי שפשוט תענוג לפתור את החידות שלו, ו- DLC חינמי (עם עוד כמה חבילות נוספות בדרך). בנוסף לשלל המילים שנשפכו עליו פה בבלוג, גם הקדשנו לו פרק שלם ב”גיימפוד”, אבל אם אתם בכל זאת רוצים לשמוע אותי מתלהב עוד קצת מהמשחק כאילו אני ילד בן 4 ופורטל הוא בובה של רובוטריק שהופך לדינוזאור שקיבלתי ליומהולדת, אני אגיד שרק בשביל להיות בטוח לגמרי בבחירה הזאת, שיחקתי בקטע הסיום שלו שוב בסוף השבוע האחרון, ופשוט התמוגגתי מאושר.

אם עדיין לא שיחקתם בו, מאיזושהי סיבה, אני לא בטוח למה אתם מחכים. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס אותו.

2. סדרת Uncharted

נכון, מבחינה טכנית, רק Uncharted 3 יצא בשנת 2011, אבל אני שיחקתי בכל הטרילוגיה הזאת רק במהלך השנה האחרונה. וטוב שכך – כי המשחק השלישי הוא לא המשחק הכי טוב בסדרה, אבל הוא עדיין משחק מעולה, ועבורי הוא היווה את שריקת הסיום למרתון ה- Uncharted שעשיתי במהלך השנה.

לסדרת Uncharted יש קטעי אקשן מעולים, מתוסרטים בכבדות, אבל שנותנים לכם לקחת בהם חלק הרבה יותר פעיל ממה שמשחקים מתוסרטים בכבדות אחרים היו נותנים לכם. את האקשן הזה הם מתבלים בנופים מדהימים ומקומות אקזוטיים שגורמים לכם באמת להרגיש כאילו אתם חוקרים מקום מסתורי שאיש לא הלך בו לפניכם, ובדמויות מוצלחות הרבה יותר מהסטנדרט של רוב המשחקים האחרים שיצא לכם לשחק בהם.

נכון, התסרוט של סדרת Uncharted הוא לפעמים כבד מדי, והמשחק השלישי קצת מפשל בכמה נקודות, אבל עדיין מדובר במשחקים מדהימים, שגם אחרי שסיימתי אותם, מהווים את מקור הפיתוי העיקרי העבורי בשביל לקנות פלייסטיישן 3 סוף כל סוף.

3. אנדרואיד

את הסמארטפון שלי, Galaxy S Captivate מוצלח, קניתי לפני יותר משנה. אבל לקח קצת זמן עד שהתחלתי לשחק כהלכה במגוון רחב של משחקי אנדרואיד. ופתאום, אני מתקשה להבין למה מישהו בעולם הזה צריך קונסולה ניידת.

אל תבינו אותי לא נכון, ה- Nintendo DS שיש לי הוא הרבה יותר נוח למשחקים מהאנדרואיד שלי, וערכי ההפקה של רבים ממשחקי האנדרואיד הם לא מרשימים מדי (וגם בחנות האפליקציות של אפל המצב לא תמיד כזה מדהים), אבל בכל זאת – האנדרואיד שלי השתלט לי כמעט לחלוטין על זמן המשחק. אני לא סוחב על עצמי כמעט אף פעם את הנינטנדו DS, וכמעט בכל פעם שאני אחפוץ במשחק – האנדרואיד שלי הוא זה שנמצא אצלי בכיס, זמין למשחק. וחוץ מזה, יש לו גרסה ניידת של Star Control 2, אז אני חייב לאהוב אותו.

ומצד שני…

כמו ב- 2010, עדיין: DRM. הגנת התוכנה המזעזעת של Ubisoft עדיין מרימה את ראשה המכוער מדי פעם (אפילו אם הם מבטיחים שלא), בליזארד מכריחה אתכם להשאר מחוברים כל הזמן בזמן שאתם משחקים בדיאבלו 3 (אפילו אם הם לא קוראים לזה בדיוק DRM), והפריצה ל- PSN של סוני גרמה למשחקים של Capcom להפסיק לעבוד עקב חוסר זמינות של הרשת. ועוד בכלל לא יצא לנו לדבר על הנסיונות של דני לתפעל את Might & Magic Heroes VI.

וחברות המשחקים? נראה שהן בכלל לא מבינות. הן לא מבינות מה הבעיה במשחק שבו כל ניתוק רגעי מחזיר אתכם לתפריט הראשי בלי אפשרות לשמור. הן לא מבינות מה הבעיה במשחק שאין בו אפשרות Pause. והחשוב מכל: הן לא מבינות שהתעללות בלקוחות שמשלמים להן כסף זו לא בדיוק דרך מוצלחת להגדיל את המכירות שלהן לאורך זמן. חברות המשחקים – די, הבנו, נמאס. תפסיקו עם זה.

אבל חוץ מזה, באמת ש- 2011 היתה אחלה שנה.