שלום לכולם, זה שוב הזמן הזה בשנה בו דקל כותב פוסט בבלוג. 

אלו האירועים שעשו לי את השנה (או, לפחות, אלו שהיה לי מה לכתוב עליהם, וזיירמן לא הכניס אותם לסיכום שלו):

1. Just cause 2

יש משחקי Sandbox טובים ממנו, אבל אין טובים כמוהו.

טוב, אני לא יודע עד כמה המשפט שלמעלה נכון, כי סך ההיכרות שלי עם משחקי Sandbox (אמיתיים, לא משחקים עם Sandbox Elements, כמו Prototype או Arkahm City) מתמצה פחות או יותר ב–GTA IV. עכשיו, GTA IV הוא משחק עם עלילה מורכבת, דמויות עגולות והרבה דרכים לעשות אינטראקציות עם העולם הפתוח בו הוא נמצא. אבל כשהדרכים האלה כוללות דברים כמו לצאת לבר בשביל לפתח את מערכת היחסים בינך לבין אחת מהדמויות, המשחק הופך פחות דומה למשחק, ויותר דומה לעולם האמיתי, ובשביל לחיות בעולם האמיתי אני לא צריך לשחק ב-GTA. יש לי, אתם יודעים, את The Sims. או Second Life. לא משנה. 

את Just Cause 2 לא מעניינות מילים ארוכות ומשעממות כמו "סיפור", או "הגיון". הוא נותן את המינימום הנדרש, או קצת פחות ממנו, ועובר מהר מאוד לנושאים עבורם התכנסנו: חופש וכיף.

החופש ב-Just Cause 2 הוא החופש לנהוג בכל אחד מעשרות כלי הרכב במשחק, לשוט בכל סירה ולטוס בכל כלי טיס שמתחשק לי, לקפוץ ממטוסים ומבניינים גבוהים, ולרחף ברחבי האי בעזרת אינסוף המצנחים, או לירות בכל מי שבא לי, בין אם הוא חייל או אזרח, הוא החופש להשלים את המשימות שלי איך ומתי שארצה, או לחדור לבסיסים צבאיים ולהשליט שם טרור, ומיד לאחר מכן להתרומם לאוויר תוך שניות עם ה-Grappling Hook, ולברוח הרחק.

והכיף? הכיף בא עם החופש. ועם הפיצוצים.

2. More Humble Indie Bundles

זה נכון שה–Humble Indie Bundles הופיעו כבר בסיכום השנה הקודמת שלי, אבל האינפלציה שעברה על החבילות השנה הכניסה אותן גם לסיכום השנה הנוכחית.

לא פחות מ-6 חבילות אינדי צנועות שונות יצאו השנה – הן התחילו להפציע באפריל, כשהבאה בתור הגיעה רק ביולי, ובשליש האחרון של השנה כל חודש הביא עמו חבילת אינדי צנועה חדשה ומגניבה. בסה"כ, 36 משחקים (כמו גם שני Tech Demos ושלל פסי קול) הוצעו למכירה השנה, באיזה מחיר שתבחרו לשלם.

הקונספט של החבילות השנה נשאר, ברובו, זהה. כל חבילה הביאה איתה משחק אחד מוכר, שכבר הוכיח את עצמו בשוק, ואליו צורפו עוד משחקים שהיחידים ששמעו עליהם קודם הם המפתחים ובני המשפחה שלהם, באמונה שבתוך המסה האדירה של הקונים של החבילות יימצאו עוד כמה עשרות אנשים שייחשפו למשחקים האלה, ויאהבו אותם.

השנה, החבילות הביאו איתן שני חידושים: האחד – חבילות שמתמקדות במשחקים של חברה אחת, והשני – חבילה שכולל בתוכה רק משחק אחד (אם כי אחרי יומיים התווסף עוד משחק לחבילה, מה שאפשר לנו לקרוא לה שוב "חבילה" בלי שיתלווה לזה דיסוננס קוגניטיבי מעצבן).

אבל ההיילייט הבאנדלי של השנה היה בדצמבר, עם הגעתה של חבילת האינדי הצנועה הרביעית, בה כמעט כל משחק היה יכול לעמוד במרכזה של חבילת אינדי אחרת. היו שם את Super Meat Boy, שכיכב בסיכומי השנה הקודמת (לא שלנו, של אתרים אחרים, פחות מוכרים. נגיד, Joystiq), את Shank המרהיב באלימותו, את Jamestown ואת Bit.Trip runner מעוררי הנוסטלגיה, כל אחד בדרכו, כמו גם את Gratuitous Space Battles ואת +Cave Story ו-NightSky HD המלהיבים פחות. לא פלא שזו החבילה הכי פופולרית, עם יותר מ-430 אלף רוכשים, ששילמו בסה"כ כ-2.37 מיליון דולר.

אני מצפה לראות איך החבילות של 2012 יתעלו על אלו של השנה, כדי שגם אותן אוכל להוסיף במהירות לחשבון ה-Steam שלי, ולא לשחק בהן לעולם.

3. Bastion

לא הייתי אמור לאהוב את המשחק הזה.

בבסיסו, זה Action RPG האק'נ'סלאשי עם מכניקה פשוטה מאוד, מהסוג שאני לא מתחבר אליו לרוב, עליו הלבישו עיצוב ששואב רבות מ-Braid, אולי העיצוב הכי פחות מתאים לז'אנר הזה, אבל איכשהו זה תפס אותי.

כן, אני מניח שלקריין האינטראקטיבי היה תפקיד לא קטן בזה. בכלל, ההתמקדות של המעצבים על אלמנט האודיו של המשחק – הקריין, פס הקול המהפנט והשירים – עשתה עבודתה נאמנה בהכנסת השחקן לאווירה הנכונה. הסיפור הלא פשוט מתגלה ומתפתח במהלך המשחק במינימליזם מופתי, שהצליח לשאוב אותי אליו מבלי להעיק על מהלך המשחק.

אבל כל אלו הם רק צ'ופרים. כי פסקול משובח וסיפור מרתק לא יכולים להפוך משחק רע לטוב. איזה מזל, אם ככה, שבסטיון הוא משחק טוב גם בלי קשר לצ'ופרים האלה.

כלי הנשק בו מגוונים, ולכל אחד מהם אופי ייחודי, בדומה לאויבים השונים שהמשחק זורק עליך. דובר כאן קצת על זה שהוא לא קשה במיוחד (או בכלל), וזה נכון, אבל אני חושב שהוא קשה במידה הנכונה. ועבור מי שבכל זאת מוצא אותו קל מדי, קיימת במשחק מערכת האלילים, בה השחקן יכול, ע"י בחירת האלילים אליהם יתפלל, להעלות את רמת הקושי בשלל דרכים (אויבים תוקפים מהר יותר, או שהבריאות שלהם מתחדשת, או שהם משאירים מאחוריהם פצצה קטנה אחרי שהם מתים), בתמורה להעלאת כמויות ה-XP והכסף (או מה שזה לא יהיה שאוספים שם ואפשר לקנות איתו דברים) שהוא מקבל בשלבים השונים, כך שבסופו של דבר, הוא מאפשר לכל אחד לשחק בדיוק ברמת הקושי שמתאימה לו.

כל האלמנטים האלה – מכניקת המשחק, הסיפור והאווירה – נארזים יפה בחבילה קטנה, מהסוג שדברים טובים באים בהן.

ומצד שני…

לא היו לי ממש דברים להתמרמר עליהם השנה. כל נושא ה-DRM המרתיח היה קשור בעיקר למשחקים שלא עניינו אותי (חוצמזה, כבר כתבו עליו מספיק אצלנו), כמו גם ה-DLC's היקרים מדי. לא היה משחק שכססתי ציפורניים בציפייה לו, ולכן אף משחק לא הצליח לאכזב אותי במיוחד, גם אם לא היה מתת האל למין האנושי, בניגוד לציפיות אותן הוליד ההייפ שלו.

לכן אני רוצה להתמרמר כאן על משהו קטן ולא ממש חשוב, אבל משהו שבדיעבד עצבן אותי – מה לעזאזל הסיפור עם העלילה של Arkham City?

אני לא מדבר פה על ה-Premise המגוחך, שמניח שאיזשהו ראש עיר שלא מכוונים אקדח לראש שלו ושל כל משפחתו המורחבת יסכים לסגור חלק מהעיר שלו ולהפוך אותו לכלא שמנוהל ע"י האסירים עצמם (בטח שלא ע"י אוכלוסיית ארקהאם, שמורכבת ברובה מ-Criminally Insane). אני מדבר על מה שקורה במהלך המשחק. אני מדבר על מה שנראה כמו נסיון לפייס את המעריצים, שכנראה לא אהבו את זה ש-Arkham Asylum היה מבוסס כמעט כולו על הג'וקר, ע"י הכנסת כמעט כל נבל מהגלריה של באטמן לקלחת העלילה הראשית. אני מדבר על עלילה מבולבלת, שקופצת מאיזור לאיזור ומדמות לדמות, בלי להכנס לנושאים כמו הגיון עלילתי, או מוטיבציה של הדמויות, ולפני שאני מספיק להבין מה בעצם קורה פה, מסתיימת בקליימקס טפשי, שנמצא שם רק בשביל ה-Shock Value ולא באמת סוגר כלום.

יש להם מזל שכל שאר המשחק ממש משובח.