שלשום בערב חזרתי הביתה, ראיתי את הטלויזיה הענקית שלי בסלון, וחשבתי לעצמי “הממ, באמת מלא זמן לא שיחקתי באקסבוקס”. בין הסמסטר האקסטרה-עמוס, דאוס אקס ויותר מדי בילויים (מה? חיי חברה? תאמינו או לא, יש כזה דבר אפילו בטכניון), הדבר האחרון ששיחקתי על האקסבוקס היה כמה שעות של LA Noire כשהוא יצא. אבל אין לי כרגע אף משחק חדש זמין, אז עשיתי מה שכל בן אדם הגיוני יעשה במצב הזה – עברתי על הרשימה של הדמואים ב-Marketplace, הורדתי את כל אלה שנראו מעניינים, ושיחקתי בכולם בערב אחד. המסקנות – לפניכם. דיסקליימר: אלה רק רשמים ראשונים, לא שיחקתי במשחקים המלאים, בלה בלה בלה.
The Darkness II – אם אני כבר צריך לשחק ב-FPS גנרי, לפחות שתהיה לי את האופציה לתפוס את האויבים עם הנחשים הענקיים שיוצאים מהגוף שלי ולקרוע אותם לשניים. למעשה, אני חושב שהמשפט הזה פחות או יותר מסכם את הדעה שלי על המשחק. אם אתם אוהבים shooter-ים גנריים, בהחלט שווה לנסות את המשחק הזה, כי הוא נראה מאוד כיפי, וכמובן שהנחשים הענקיים הנ”ל מוסיפים הרבה גיוון ותחכום (אל תדאגו, לא יותר מדי תחכום; זה איפשהו ברמה של Alice או Dante’s Inferno). עוד משהו שאהבתי הוא שהמשחק לא לוקה בקללת הריאליזם של ה-FPS-ים המודרניים, ויש לו סגנון ציורי חביב למדי ועדיין מאוד יפה ומושקע.
מצד שני, השליטה בו קצת בעייתית. את הנחשים מפעילים בעזרת RB ו-LB, שהם לא באמת נוחים לשימוש בלהט הקרב, והכיוון של האקדחים לא עושה שום מאמץ לפצות על העובדה שאין לכם עכבר. אז אם זה מעניין אתכם, נסו קודם את הדמו כדי לוודא שאתם מסתדרים עם העניין הזה.
Final Fantasy XIII-2 – אמנם היו לי הרבה תלונות על FF XIII, אבל Square Enix הקשיבו לתלונות של המעריצים, ומה אתם יודעים – הם אשכרה תיקנו הכל. לפי הביקורות שקראתי, המשחק הרבה פחות לינארי ועם הרבה יותר exploration, יש משימות-צד ו-minigames, ויש מרוצי צ’וקובו. אפילו הדברים הקטנים שהציקו לי – המפה המסתובבת הבלתי-אפשרית, האנימציה המיותרת בקרבות וכו’ – תוקנו. מצד שני, נראה שהם נחושים להכניס לפחות משהו אחד שהורס את הנוסחה, אז הפעם יש רק שתי דמויות ראשיות. אני לא אומר שזה לא יכול לעבוד, אבל בסדרה שבנויה מאוד חזק על סיפורים אפיים והמון אינטראקציות בין הדמויות, זה נשמע מוזר.
הקרבות מאוד דומים לאלה של XIII (שזה טוב כי מאוד אהבתי את הקרבות שם), חוץ מזה שבהיעדר דמות ראשית שלישית, צריך מישהו אחר שיעזור בקרב. אז אחרי שמנצחים מפלצת כלשהי, בסיכוי מסוים אפשר “לאמץ” אותה ולהשתמש בה בקרבות. במבט ראשוני זה נראה מנגנון מעניין ומגוון מאוד, כי יש המון מפלצות אפשריות כמובן.
כל זה כמובן לא באמת אומר כלום, כי במשחק שחצי מהמשיכה בו היא הסיפור, אי אפשר באמת לדעת כלום אחרי שעה אחת של התנסות. אבל בהחלט השתכנעתי שאני רוצה לשחק בו בעתיד.
Swarm – משחק פאזלים ל-XBLA/PSN משנה שעברה, שבנוי על רעיון בסיסי גאוני: דמיינו משחק פלטפורמר פשוט, ועכשיו דמיינו שאתם שולטים על 50 דמויות בו-זמנית. הדמויות הנ”ל הם יצורים כחולים קטנים (Swarmites), והשליטה היא על כולם במקביל. רוצים לזוז ימינה? כל ה-Swarm יזוז ימינה. רוצים לקפוץ? כל ה-Swarm קופץ ביחד. הקאץ’ הוא שכל עוד יש לפחות יצור אחד שעדיין חי, אפשר להמשיך, וכל כמה זמן יש משהו שמחזיר לחיים חלק מה-swarmites. כמובן שיש גם פקודות יותר מתוחכמות שאפשר לתת ליצורים, כמו להתקבץ ביחד או לבנות מגדל לגובה, וזה יוצר פאזלים מאוד מעניינים ומשעשעים. במחיר של $5, לדעתי זה משחק שחייבים לנסות.
Rayman Origins – ובכן, זה ריימן. בדיוק כמו המשחק המקורי מלפני, אממ… וואו, 16 שנה. מתי לעזאזל הספיק לעבור כל כך הרבה זמן? תיכף תגידו לי שסוניק עוד מעט בן 21. טוב, חזרה לנושא.
ובכן, זה ריימן. בדיוק כמו המשחק המקורי מימי האימפריה הרומית, עם כל מה שהיה טוב בו – הסגנון המשעשע, המוזיקה המצוינת, השלבים המאתגרים והמיליון ואחד דברים סודיים שמפוזרים בכל שלב. קצת חבל לי שמתחילים כבר מהרגע הראשון עם כל הכוחות, אבל אולי יש כוחות חדשים שאוספים אחר כך, מי יודע. בכל מקרה, נראה משחק חביב ביותר.
War of the Worlds – תגידו אם זה נשמע מוכר: puzzle platformer שמתרחש בעולם חשוך עם הרבה עכבישים, הרבה ארגזים שצריך להזיז ממקום למקום והמון דרכים למות באופן פתאומי. האמת שהמשחק הזה לא דומה עד כדי כך ל-Limbo – הוא יותר צבעוני, יש בו הרבה אויבים שצריך להתחמק מהם, והוא מכיל קריינות מטורפת של פטריק סטיוארט. זה משחק מאוד יפה ודי מאתגר, אבל הוא עושה את הטעות הכי גדולה שפלטפורמר יכול לעשות – לא מספיק checkpoints. וזה dealbreaker. אה, והקריינות של פטריק סטיוארט אמנם סקסית ומגניבה, אבל אחרי שנכשלתם בניסיון העשירי באותו קטע, לשמוע שוב את אותו קטע קריינות זה לא בדיוק הדבר שיעזור לעצבים.
Scarygirl – משחק Hack&Slash שמבוסס על איזו סדרה לילדים, וזה ממש מורגש. המשחק מאוד חביב ויפה, ועם קריין שנשמע כמו סבא שמספר סיפור לנכדה שלו, ואולי זה באמת יהיה כיפי לילדים, אבל בשבילי הוא היה משעמם וממש ממש קל.
זהו לבינתיים, מקווה שזה קצת מפצה על כל הביקורות שלא כתבתי בחודשים האחרונים, ושבסמסטר הבא יהיה לי קצת יותר זמן פנוי…
10 בפברואר, 2012 בשעה 13:39
בריימן ממש לא מתחילים עם כל הכוחות. בכל אחד מהעולמות במשחק אתה מקבל כוח נוסף וחדש (בתחילת המשחק אין לך את היכולת לדאות וכשאתה מגיע לאמצע שלו, אתה כבר רץ על קירות בטירוף).
FFXIII-2 הוא דילמה מבחינתי. אני חושב שאקנה אותו בהמשך השנה, ביחד עם FFXIII לPS3.
יש לי את הראשון ל360, אבל הוא עובד שם ממש מעפן. יש ירידות פריימים איומות, האיכות של הסרטונים פשוט מחורבנת ועוד בעיות טכניות מעצבנות.
הדילמה היא לגבי "האם להכנס שוב למשחק FF?" ו"האם לקנות את 13 לPS3, למרות שיש לי כבר 40 שעות בגירסאת ה360?"
בקיצור – 1st world problems.
10 בפברואר, 2012 בשעה 13:47
יכול להיות (ואפילו סביר) שהדמו של ריימן הוא לא תחילת המשחק, ולכן מתחילים אותו עם הרבה כוחות… (ספציפית דאייה, למשל)
10 בפברואר, 2012 בשעה 15:29
זה בהחלט הגיוני.
במשחק עצמו, למקרה שהיה חשש, זה לא כך.
10 בפברואר, 2012 בשעה 23:17
הדמו של ריימן מציג שלושה שלבים שהם לא עוקבים במשחק המלא. אבל עד כמה שאני זוכר, אין שם ממש את כל הכוחות.
לגבי Scary Girl – יש משחק פלאש שלדעתי הוא קצת יותר טוב וגם אפשר לשחק אותו על מסך מלא , ככה שלא ממש מרגישים שהוא בפלאש :
http://www.scarygirl.com/world.php
לגבי FF XIII 2 , מצד אחד אומרים שהוא תיקן את כל הטעויות , אבל אם תבדוק, הציונים שלו עדיין רחוקים מאוד מהימים הטובים של הסדרה.
אישית אני לא ממש מת על העולם של 13, ולכן הדמו פחות מושך אותו. יש שם איזה קטע שפשוט אומרים לך להתחיל לדבר עם כל האנשים ויש הרבה כאלו, יכול להיות שהם לקחו יותר מדי ברצינות את הקטע של לשבור את הלינאריות?
11 בפברואר, 2012 בשעה 13:59
אני דוקא בעד כל ההתרוצצויות והדיבורים עם אנשים. תחשוב על כותרים ישנים יותר כמו 7 או 9, גם בהם היו ערים גדולות שדורשות הרבה חקר והתעניינות, ולי אישית זה משהו שהיה מאוד חסר ב-13 וגם קצת ב-12 (שם הערים פשוט הרגישו יחסית ריקות מתוכן).
לגבי העולם – לדעתי העולם של FFXIII הוא מאוד מעניין, אבל זה לא עבר טוב כי הסיפור עצמו היה על הפנים.
אולי במקום לשחק ב-XIII-2 אני פשוט אמצא את ה-PS2 הישן שלי ואשחק שוב ב-FFX… דאמן, זה היה משחק טוב.
11 בפברואר, 2012 בשעה 14:13
FFX הוא המשחק שבזכותו אני גיימר. זה היה המשחק הראשון ששיחקתי בו ברצינות ולמרות שעברו כבר 10 שנים מאז שהוא יצא, הוא עדין המשחק עם שהשקעתי בו הכי הרבה שעות (מעל 300).
אני מתכנן לקנות את גירסאת הHD ולשחק בו שוב בPS3.
11 בפברואר, 2012 בשעה 14:55
אין הרבה דמיון בין הריימן החדש לריימן 1, מלבד ששניהם פלטפורמרים דו מימדיים.
11 בפברואר, 2012 בשעה 23:30
מלבד הז'אנר, הסאונדטראק, חלק גדול מהאויבים, הtheme של השלבים והדמות הראשית? לא. אין הרבה במשותף.
12 בפברואר, 2012 בשעה 15:45
יש לי שאלה בקשר למשהו שאמרת בפוסט. אמרת ש-The Darkness 2 לא "לוקה בקללת הריאליזם של ה-FPS-ים המודרניים". מעניין אותי לדעת, מה בדיוק מעצבן אותך בריאליזם ב-FPSים? אתה מעוצבן מזה מהבחינה שהם השתלטו על השוק, או מהבחינה שריאליזם יכול לשמש כתירוץ להיבטי גיימפליי מעצבנים? סתם תוהה.
12 בפברואר, 2012 בשעה 16:12
שחר – הדברים שציינת אולי משותפים (חוץ מהסאונדטראק אולי), אבל הגיימפליי הבסיסי ממש לא. מה שמשנה זה הגיימפליי.
12 בפברואר, 2012 בשעה 16:58
שנאוצר: ריאליזם באופן כללי לא חייב להיות רע, אבל הרבה משחקים מודרניים ובמיוחד FPS-ים משקיעים כל כך הרבה בריאליזם שהם מזניחים דברים אחרים. הדוגמאות הכי בולטת הן כמובן הגיוון בגיימפליי ואלמנט הכיף הטהור (תשווה מהבחינה הזו למשל את סיריוס סאם מול Call of Duty), אבל זה לא הכל.
עוד משהו שנורא מפריע לי למשל הוא העיצוב האמנותי והויזואלי, שנהיה יותר ויותר חום-אפור ומשעמם. וזה נגיד משהו שמאוד בולט ב-The Darkness II, שיש לו כאמור סגנון ייחודי, צבעוני ומשעשע.
13 בפברואר, 2012 בשעה 12:42
טוב, חשוב לי בכל זאת להדגיש, שבשבילי, הקצב של ריימן החדש כן עשה הבדל גדול מאוד, ובעיקר בתוך מי שהשלבים האחרונים בריימן 1 היו לו פשוט קשים מדי (ברור שהם היו יחסית מהירים).
26 בפברואר, 2012 בשעה 22:57
אני רק רוצה להזהיר לגבי Swarm: החל משלב 8 (או לפחות בשלב 8 עצמו), אי אפשר להגיע למספר הנקודות הנדרשות בלי לעשות Perfect Run בלי להיפסל אפילו פעם אחת. הסיבה היא מערכת הקומבואים המעצבנת של המשחק שמתאפסת אחורה כל פעם שנפסלים.
אין לי בעיה עם משחקים כאלו למי שרוצה להעביר את עצמו עינוי סיני, אבל זו נראית לי החלטה עיצובית ממש מפגרת בשביל מישהו שרק רוצה לסיים את המשחק פעם ראשונה ולא ממש אכפת לו מ – Leaderboards עדיין.
26 בפברואר, 2012 בשעה 22:58
ואגב , ביו-טיוב מצאתי רק קטע וידאו אחד של מישהו שעובר את השלב, ומדובר באיזה גרמני מטורף שעשה 42 מיליון נקודות…