הקדמה, החלק הקודם, כל שאר החלקים, קיורטוש

אינס דה לאון מעולם לא הייתה אמורה להגיע לעמדת כוח. היא הייתה בת שש כשאביה, ברון זוטר מפרובינציית לאון שבצפון איבריה, לקח אותה ואת אחותה צפונה לצרפת לאחר שהמוסלמים כבשו את אדמותיהם. המאורע הזה עשה אותו זקן מעבר לשנותיו – שערו האפיר והקליש, קמטים עמוקים נחרשו בפניו והניצוץ שבעיניו כבה, והוא הקדיש את כל הונו בחינוכן של שתי בנותיו.

אינס למדה אצל טובי המורים שבטולוז, והפכה לאישה בעלת יכולות מרשימות בתחום הדיפלומטיה וניהול הכספים – יכולות אשר משכו את עיניו של המלך ההונגרי עוד בטרם מלאו לה שבע עשרה שנים והביאו אותו לשדך אותה לבנו, המלך בוריס ארפאד. וגם אז, הוא היה הבן השני של המלך, וזכות הירושה ניטלה ממנו. לכל היותר, אינס יכלה לצפות להפוך לרוזנת, או אולי אפילו לדוכסית, ולראות את בניה יורשים אותה ואת אדמות אביהם בשקט ובשלווה.

אבל עכשיו… אביו של בוריס החליט משום מה לשנות את חוקי הירושה כך שהכתר עבר לידיו של בוריס ולא לצאצאיו של אחיו הבכור. ואז בעלה האדיוט החליט לכבוש חצי מאיבריה על אפם וחמתם של האצילים שבחצרו – ולנסות לקנות את תמיכתם של המוסלמים הארורים בתנאי שיתנצרו. איזה רעיון מטומטם.

ואז הכל חזר ונשך אותו בפרצוף. אחד מהאצילים הללו – הונגרי או מוסלמי – החליט שהספיק לו ושלח מתנקש לפגוע בבוריס וביורשיו. הוא הצליח לחסל את בתה הבכורה של אינס ולתקוע את הסכין שלו ברגל של בוריס, אבל בוריס שרד. כמובן שהוא שרד, ארפאדים הם משפחה קשוחה. אבל הפצע עוד לא החלים, ובוריס ארפאד כבר לא היה גבר צעיר – הוא נותר מרותק למיטתו, קודח מחום, הוזה וממלמל, ובגיל שלושים אינס נותרה לבדה לנהל את כל ענייני הממלכה שלו, המשתרעת מגבולות הים השחור ועד קצהו של העולם הנוצרי באיבריה. אין זמן לאבל. עכשיו הזמן לעבודה.

לא עבר זמן רב מאז נסיון ההתנקשות במלך בוריס ועד שהוסאלים שלו החלו לנסות להתנער משלטונו. הראשונים היו השליטים המוסלמים לשעבר של איבריה, השיח’ מברצלונה והאמיר של קורדובה שהכריזו על שלטונם העצמי במאי 1131. ההונגרים הצטרפו אליהם מהר מאוד – הבס ביוני, וידין, קרואטיה ובלגרד ביולי, טמש באוגוסט. בכל פעם, אינס פקדה על הגנרלים של בעלה לדכא את המרידות. לעת עתה, הם הצליחו, אבל העניין הזה בא עם תג מחיר – יום אחד גם לאצילים ולאיכרים תחת שליטתה הישירה של אינס ימאס לדכא אחד את השני. יום אחד הם ימאסו באדון ששלח את בניהם למות מעבר לים באיבריה. יום אחד גם ימאס לחיילים של בעלה לשמוע בקולה של אישה.

בתחילת שנת 1132 הגיעו לאינס חדשות רעות נוספות – אדונית המרגלים של בוריס לחשה לה על שמועה שהגיעה לאוזנה בדבר תוכנית של מלך גרמניה לנצל את שעת החולשה של ממלכת הונגריה ולהחזיר לו כמה מהשטחים שאבדו לו בעבר. אינס יודעת שכוחותיה המפוצלים והמוחלשים לא יכולים לעמוד בפני מלוא עוצמתו של מלך גרמניה ושולחת לו מספר שליחים בבקשה לנהל איתה שלום ללא צורך במלחמה. לאחר מספר מכתבים וחלופה כספית זריזה, המלך מתרצה, אבל המחיר כבד.

במרץ 1132 דוכסות אוסטריה העשירה והחזקה מסופחת חזרה לגרמניה ובנה הבכור של אינס, המלך הבא של הונגריה – קריסטוף ארפאד – הופך לבן ערובה רשמי של הכתר הגרמני. זה היה קורבן גדול בשביל אינס, אבל היא ידעה שהיא צריכה להגן על הממלכה שבעלה ואביו בנו. לאחר שחתמה על האיגרת למלך הגרמני בעזרת חותמת השעווה הכבדה של בית ארפאד היא פרשה לחדרה לכמה ימים. היא לא תיתן להם לראות אותה בוכה.

(בירוק – השטחים שסופחו חזרה לגרמניה)

במאי של שנת 1132 מגיעות לאינס החדשות מאיבריה על שורה של רוזנים ממערב הממלכה– חלקם הונגרים שמוקמו שם בידי בוריס ארפאד – שמרדו בכתר ההונגרי. ברגנזה, פורטו, קסטלו בלנקו – כולם התנערו מהכתר ההונגרי וניתקו את אדמות הונגריה מהאוקיינוס האטלנטי, וכל זאת בנוסף למרד של האמיר של קורדובה, שטרם הוכנע.

כאשר הדוכסים של מולדובה, סלאבוניה וקרואטיה מורדים בשנית חודש לאחר מכן, אינס מרשה להם ללכת ללא קרב – צריך לדעת לבחור את המלחמות שלך והפרובינציות הללו לא היו חשובות מדי בשביל להקריב את דמם של חיילים נוספים.

חדשות טובות מגיעות סוף סוף באוקטובר של שנת 1133 – הכוחות שעוד נותרו נאמנים לכתר ההונגרי באיבריה, בפיקודו של שאר-בשר צעיר ונועז בשם פלורנץ ארפאד הצליחו לשחרר את סרגוסה, לה ריוחה ולאון מידיו של האמיר של קורדובה והתקדמו לעבר ארמונו בעיר קורדובה. האמיר נופל סוף סוף בתחילת אפריל של 1134, ראשו נערף, ושטחיו מחולקים בין אצילים שנותרו נאמנים למלך בוריס (או לפחות כך אינס מקווה). פרובינציית לאון נשארה בידי הכתר. גם לאישה מותר לרצות להגן על ביתה.

(בסגול – הדוכסים של סלאבוניה וקרואטיה שהשתחררו מהכתר ההונגרי)

(איבריה בשנת 1133. שטחים חדשים מסומנים בצהוב, שטחים שאבדו – באדום.

השנים הבאות רואות מרידות נוספות בהונגריה ובאיבריה – הדוכסים של פשט, וידין וטרנסילבניה, הרוזן של טמש שבהונגריה ואוסורה שבקרואטיה – כולם מורדים ומוחזרים אל התלם במהלך השנה. לאט לאט, תדירות המרידות יורדת, ואינס נושמת לרווחה.

אבל הגיע הזמן למצוא פתרון ארוך טווח יותר, ואינס מוצאת אחד: פשוט, אבל דורש הקרבה לא מעטה. תארים רבים שהוחזקו בידיעהם של בני ארפאד השונים מחולקים לאצילים ההונגרים, ויחד איתם מענקים כספיים נדיבים. בנוסף, אינס מצליחה לשכנע את בעלה לבצע שינוי קטן בחוקי הממלכה, וביוני 1133 אינס שולחת שליחים לכל האצילים ומודיעה להם – בשמו של בעלה, כמובן – על שינוי בדרך ההתנהלות בממלכה.

עד עכשיו הנאמנות של האצילים למלך נבעה מחוק המסורת והכבוד, כאשר לא היו מגבלות על מה מותר למלך לעשות או הנחיות ברורות למצופה מהאצילים הכפופים לו. כעת, תחת חוק המכונה חוזה פיאודלי, האצילים יהיו כפופים למלך מתוקף חוזה נצחי כובל של אמון מקודש, לפיו יזכו בבנפיקיום: שליטה מלאה על אדמותיהם, בתמורה לשני דברים – קונסיליום ואוקסיליום. או במילים יפות: מס כספי, נאמנות בשלטון ועזרה צבאית. בתמורה, מוצבות מגבלות על כמות המיסים שהמלך מסוגל להטיל עליהם והזכויות שלו בנחלות הפרטיות שלהם. האצילים מתייצבים אחד אחד מול כסאו של המלך בפרסבורג ונושקים את ידו של המלך הרופס. לעת עתה, אינס חושבת שהצליחה לחזק מעט את כוחו של המלך בוריס ארפאד.

ב-17 לספטמבר 1134 אינס נכנסת לחדרו של בעלה ומגלה שהוא שלשל על כל המיטה שלו.

חדשות רעות מגיעות מאיבריה בפברואר של שנת 1135. האמיר מטולדו תמיד היה נתין פרוע במיוחד. בניגוד לשאר הערבים שכופפו את ברכם לקרולי ובוריס, טולדו נותר מוסלמי ונאמנותו לכתר ההונגרי נחשדה לא פעם כמס שפתיים ותו ולא, למרות החוזה הפיאודלי החדש. כעת, מבלי להתייעץ באדונו, האמיר פתח במלחמה כנגד האמירות של באדג’וז, שמחזיקה בשטחים גדולים בדרום-מערב חצי האי וכן בעיר בורגוס. אינס יודעת שהיא לא רוצה לפתוח חזית נוספת בשעה קשה שכזו, ביחוד לא באיבריה הרחוקה, אולם היא נמצאת קילומטרים רבים מטולדו, ואין הרבה שהיא יכולה לעשות.

בינתיים, באיבריה, הלוחם הצעיר פלורנץ ארפאד מבין את גודל ההזדמנות שנותרה בידיו – האמיר של באדג’וז מחזיק בידיו את העיר בורגוס, מוקד מסע הצלב הארוך לשחרור איבריה. אולי אם הוא ישתף פעולה עם האמיר של טולדו, הוא יוכל לקנות לעצמו קצת יוקרה

(שטחיו של האמיר מבאדג’וז, מסומנים בצהוב.)

עיר החוף קוימברה שלחופי האוקיינוס האטלנטי נופלת ראשונה, בסוף מאי של אותה שנה. בורגוס ופלאסנקיה נפלו כמה שבועות לאחר מכן. אי שם בפרסבורג החדשות הללו מגיעות לאינס והיא מבינה שהנצחונות הללו נבעו רק מכך שהצליחו לתפוס את האמיר מבאדג’וז בהפתעה, ולא ירחק היום בו כוחותיו יהדפו את ההונגרים חזרה מזרחה. היא שולחת מספר שליחים לאמיר ודורשת את העיר בורגוס בלבד בתמורה לשלום. האמיר מסכים.

(איבריה ההונגרית, בצהוב)

השמחה לא נמשכת זמן רב. בשישי ליולי 1135 שניים מקרוביו של בוריס ארפאד מורדים בו – הרוזן של טירגוביסטה והדוכס של טרנסילבניה, שניהם בני ארפאד. באוגוסט מצטרף אליהם הדוכס של פשט. בעוד כוחותיה של אינס צרים על שטחיהם של שלושת האצילים, מגיעה אליה הודעה רשמית מהאפיפיור להפסיק את הלחימה כנגד הדוכס מטרנסילבניה.

אינס יודעת שלא כדאי להכעיס את האפיפיור אבל תוהה בסתר ליבה איך הצליח להשיג קשרים קרובים כל כך עם החצר ברומא. היא מחתימה את בעלה על חוזה שלום עם טרנסילבניה ומפנה את כוחותיו לעבר שני האצילים האחרים. טירגוביסטה נופלת באוקטובר, פשט בתחילת נובמבר.

(הונגריה בתחילת שנת 1136, השטחים של הדוכס מטרנסילבניה, שנותר עצמאי מהונגריה, מסומנים בכתום)

שנות  1136-1138 עוברות ללא אירועים מיוחדים, ואינס תוהה עד מתי תצטרך להמשיך בתיאטרון הבובות של לשלוט במקום בעלה. התנהלותו חסרת המעצורים עלתה לה בגלות לבנה הבכור ומוות לבתה הצעירה, והיא נותרה רחוקה כל כך מביתה שבאיבריה. יום אחד… אולי יום אחד היא פשוט תקום ותברח. מי יעצור אותה?

בחמישי למאי של שנת 1138 מגיעות להונגריה חדשות רעות מאיבריה. האמיר של סביליה, האמירות הגדולה אשר מחזיקה בשטחים בדרום וצפון איבריה, תקפה את הרוזן של קורדובה, נתין הונגרי. הפעם, אינס נאלצת לשגר כוחות להגן על אדמות המממלכה. בצפון חצי האי, הכוחות ההונגרים אשר יוצאים מלאון ובורגוס תחת הנהגתו של פלורנץ ארפאד מצליחים לשחרר את איזור אסטוריאס דה אוביאדו בסוף יוני של אותה שנה. בדרום, שארית הכוחות ההונגרים מובסים ונהדפים אחורה חזרה לקורדובה.

ב-11 לאוגוסט 1138 אינס מתעוררת לצליל זעקותיה של אחת המשרתות. היא ממהרת לחדרו של בעלה ומוצאת אותו שכוב במיטתו כשגרונו פתוח וסדיניו שחורים מדם. למרות כל נסיונותיה לשמור על יציבות הממלכה, למרות החוזה הפיאודלי וכל התארים שחילקה, למרות הכל, לא היה זה הפצע ברגל שסיים את חייו של בוריס ארפאד, וגם לא התולעים בקיבה. אותם המתנקשים שרצחו את בתו ושברו את רוחו לפני מספר שנים חזרו כדי לסיים את העבודה.

אינס לא הרגישה צער בליבה. גם לא כעס. באמת, בשלב הזה זו כבר הייתה המתת חסד. בגיל 37, המלך בוריס ארפאד חסר המזל נקבר לצד אבותיו בטרנסין.

שבוע לאחר הרצח, בנו היחיד של המלך המנוח הגיע להונגריה בכרכרה הנושאת את סמל הנשר בעל שני הראשים של מלך גרמניה. קראו לו קריסטוף ארפאד, והוא היה נער בן שמונה עשרה שנים בלבד. שנות גידולו הארוכות בגרמניה בידי מורים שהופקדו עליו על מנת להפוך אותו לבובה נוחה למלך הגרמני הותירו עליו את חותמן. היה לו מוניטין של אדם כנוע, ביישן, סלחן וצייתן, ובעל נטייה להלחץ בקלות ולהצטנן כל חורף. איתו הגיעו אישתו, הונגריה שמנה והריונית בשם אדלאידה ובתו התינוקת האינאל.

אינס לא זיהתה את האדם שירד מהכרכרה. הוא לא היה הילד ששלחה לגידול בגרמניה, לפני כל כך הרבה שנים.

אינס ידעה שבנה הזר-מוכר לא היה האדם הנכון לנהל את הונגריה בשעתה הקשה, אבל לא היה הרבה שהיא יכלה לעשות מלבד לראות את בנה קמל לנגד עיניה. בתחילת ספטמבר 1138 מגיעה להונגריה הידיעה כי כוחותיו של האמיר מסביליה הדפו את ההונגרים דרומה ופלשו לבורגוס. כאשר קריסטוף שומע על כך, הוא מסתגר בחדרו ומסרב לצאת. אינס מבינה שהילד חונך מגיל אפס לציית לאדוניו הגרמנים וכעת היה אבוד בלעדיהם. היא מנסה לתת לו עצות כמיטב יכולתה, אבל השיעול שלו הולך ומחמיר, והוא נעשה דכאוני יותר מיום ליום.

אי שם באיבריה, כוחותיו הערבים-הונגרים-ספרדים של פלורנץ ארפאד משחררים את בורגוס באמצע אוקטובר. קריסטוף מעולם לא שומע על כך. משרתיו מוצאים אותו בחדרו כשהוא תלוי בצווארו מקורות התקרה. בסופו של דבר, הלחץ של ניהול ממלכה כושלת-למחצה הכריע את הילד שגודל להיות בובה ופתאום נחתכו לו כל החוטים.

נערכת לוויה סמלית וצנועה. המלך קריסטוף הראשון שלט חודשים ספורים בלבד על הונגריה ואף אחד לא באמת הכיר אותו או הצטער על אובדנו. ארונו של המלך המנוח מובא לטרנסין, והוא נקבר שם לצידם של אבותיו – גזה, קלמאן, קרולי ובוריס ארפאד. מתוך דאגה לתינוק, אישתו ההריונית לא נכחה בהלוויה. גם לא אימו אינס.

אף אחד לא יודע מה קרה לאינס דה לאון, אימו של קריסטוף, שהחזיקה את הונגריה למשך כמעט עשור בשמו של בעלה, אולם כמה משרתים טוענים שראו אותה משוחחת עם המרשל הזקן צ’אק ארפאד כמה ימים לאחר הלוויתו של בנה. שבוע לאחר ההלוויה נעלמו עקבותיהם של השניים, יחד עם בתה היחידה של אינס שנותרה בחיים וסכום כסף גדול להחריד מחדר האוצר המלכותי. השמועות אמרו שהיא חזרה לדרום צרפת, לחצר של אחותה אשר התחתנה עם רוזן אנונימי. ההונגרים שאיישו את החומות במבצרים הצלבניים באיבריה נשבעו שראו דמות לבושה בגדים לבנים מהלכת בחצות בין הצללים ומבכה על בעלה ובנה. בפרטיות מבצריהם, כמה אצילים הונגרים הרימו כוסית לחיי הסתלקותה של הזונה מלאון.

כף רגלה של אינס דה לאון מעולם לא נחתה שוב בהונגריה, ומעולם לא שבה לבית ילדותה באיבריה.

מכיוון שלקריסטוף לא היו בנים וחוקי הירושה של קרולי ארפאד עוד היו בתוקף, הכתר עבר לאחיו הצעיר של בוריס- אישטבן ארפאד בן ה-14, שנולד בשעה שאביו קרולי הפליג מהמיורקאס לאיבריה. הילד עוד לא הגיע לבגרות, אבל הנזירים שגידלו אותו התקינו בו חינוך נוצרי ראוי והפכו אותו לאדם ישר וצודק בעל נטייה לפרמטיזם וחוש לדיפלומטיה וניהול כספי.

נער בן ארבע-עשרה הוא כלל וכלל אינו השליט האידיאלי בשביל ממלכה שבורה ומוחלשת כמו הונגריה, אבל החוק, המסורת והמתנקשים הפכו אותו למלך בעל כורחו. ולמרות שטרם מלאו לו שש עשרה שנים, המלך אישטבן השני ידע שהוא הולך להחזיר את הונגריה לגדולתה.

בפרק הבא – אישטבן מלך הונגריה מנסה להחזיר עטרה ליושנה.