תחילה, לעניין הספוילרים: לא יהיו פה כאלה. עד כמה שזה בוער – לא אדבר על הסוף. אולי אקדיש לזה פוסט נפרד.

אז Mass Effect 3. וואו. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך אובססיבי לגבי משחק. בשבועות האחרונים הקדשתי לו כל דקה פנויה. בערב אחד מביש, זוגתי נעדרה מהבית ושיחקתי במשחק ארבע שעות ברצף. קמתי מהמחשב עם עיניים מזוגגות וראש כואב, וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה פה. אני לא חושב שזה קרה לי מאז גיל 16 (היי, אני דורון ואני בן 28 כבר).

בדיעבד, לא קשה לי להבין את פשר האירוע. ה-Reapers איימו על כדור הארץ. לא יכולתי לתת לצרכים פעוטים כמו הפסקות שירותים או צריכת נוזלים להפריע לי, דורון שפרד, להציל את היום. כל כך הרבה תלוי בי. ליארה, תכולת העור, למשל. וגארוס החייזר המסוקס. אם לא אני, הם היו יכולים למות, וכאלה.

אם הייתי צריך לבחור בדבר אחד שסדרת Mass Effect בכלל והמשחק הזה בפרט הוא היה זה: בניית עולם, סיפור ודמויות, שמושכים את השחקן לתוכו באופן מוחלט, כך שהוא ששוכח שהוא דורון יעקבי, והוא הופך להיות דורון שפרד בכל ק”ה מקשיו. Mass Effect 3 הוא השיא לקראתו בנו המשחקים האחרים. ככזה הוא דרמטי יותר, מותח יותר ודורש את תשומת ליבי המוחלטת. כוסאומו המציאות, בסדר?

Bioware עשו ב-Mass Effect 3 מלאכת מחשבת של בניית אווירה. העובדה שהגיע הרגע שהתכוננתם אליו בשני המשחקים הקודמים מהדהדת בכל מקום. כדור הארץ תחת התקפה מסיבית של ה-Reapers. עולמות שלמים כבר הושמדו או על סף השמדה. ה-Citadel עמוס בפליטים וכולם מפוחדים. בחורה אחת, לדוגמא, כל הזמן ממתינה שם להוריה אך הם לא באים, וכנראה גם לא יבואו. הקצין הטוריאני לא מסוגל לומר לה את האמת, אז הוא מעודד אותה ודואג לשלומה, כאשר כל פעם שאתם מגיעים ל-Citadel הבחורה הופכת ליותר מודאגת והקצין הופך ליותר עצוב. לא מדובר כאן בחלק מהעלילה ולא היה מוקדש לשיחות האלה ולו אף קטע קישור אחד, אלא רק עוד סט של דיאלוגים ש-Bioware הכניסה ואתם שומעים בדרך אגב, כדי שתרגישו עד כמה המצב מחורבן ועד כמה הכל תלוי בכם.

בדרך אתם פוגשים פחות או יותר בכל הדמויות האהובות מהמשחקים הקודמים. התחושה שמתלווה לכך דומה לפגישת חברים אמיתיים שלא ראיתם זמן רב. מדובר בדמויות שבאמת אכפת לכם מהן, וזהו לא הישג קטנטן. Mass Effect 3 סוגר באופן נהדר את הסיפור של (כמעט) כל דמות ודמות, גם כאלו שהם לא חלק מהצוות שלכם הפעם. בעיניי, רגע השיא של המשחק הוא הקתרזיס של אחת הדמויות האלה, אבל אני כמובן לא אגיד על זה כלום. אולי בפוסט הבא.

לצד החברים, ישנם האויבים. Cerberus הוא איגוד מרושע עם כוונות מגלומניות, שבמקרה פעם הציל את חייכם. ה-Reapers הם האויבים האולטימטיביים. עצומים, מתוחכמים, חסרי רחמים. לא ברור איך ניתן להרוג אחד כזה, שלא לדבר על מאות. והצפירה הזו שלהם. בררר. עוברת בי צמרמורת רק מלחשוב על כך.

אם כך, הבמה מוכנה לגיבור שלנו. מצד אחד עומדים חברי אמת ומיליארדי חפים מפשע. מצד שני אויבים מחרידים שאף אחד מעולם לא ניצח. ובאמצע, שפרד. אם ה-Reapers הם האויבים האולטימטיביים, שפרד, או לפחות השפרד שלי, הוא הגיבור האולטימטיבי. אמיץ ועמוס קיטש. נראה שהפעם יותר מתמיד, המילים שהוכנסו בפיו הן קצת נדושות ונודפות ריח סרט הוליוודי (במיוחד בקטעי הרומנטיקה, שכנראה נכתבו על ידי יוצרי ‘ימי חיינו’). אבל זה בסדר, אתה עדיין חביב עליי, דורון שפרד.

כמו קודמו, גם Mass Effect 3 מאפשר לכם לייבא את השמירות מהמשחק הקודם, כך שהבחירות שלכם בשני המשחקים הקודמים משפיעות על החוויה שלכם הפעם. כך שאם הצלתם דמות כלשהי ממוות במשחק הקודם (ואפילו ב-Mass Effect 1), היא מופיעה במשחק הזה ואף עשויה לשחק תפקיד מרכזי. אם לא הצלתם אותה, אז לא. כשאני חושב על מי עשוי היה למות ב-Mass Effect 2, אני מבין איזה הישג מטורף זה לשמור על חוויה רציפה וקוהרנטית לכל שחקן ושחקן.

לצערי, להחלטות ה’מוסריות’ שקיבלתם במשחקים הקודמים אין אפקט דומה. הן אמנם מוזכרות פה ושם, אך נראה שהאפקט שלהן הוא בעיקר קוסמטי. גם Mass Effect 3 מציב בפניכם דילמות מוסריות, אז היזהרו – התלבטויות קשות לפניכם. בחירות אלה משפיעות על אילו גזעים יצטרפו אליכם למאבק ב-Reapers ואילו לא, כשהכל גורם לעדכון של מד ה”כוח צבאי אפקטיבי” שלכם, אך ההשפעה על העלילה עצמה היא מינורית. ככל שהמד הזה מלא יותר, יש לכם, לכאורה, סיכוי טוב יותר במלחמה. על מה זה אומר בפועל נדבר בפוסט שבו אוכל להזכיר ספוילרים.

מבחינת משחקיות, לא השתנה המון מאז Mass Effect 2. מדובר ב-cover shooter די סטנדרטי, אך אני משחק בתור Vanguard, שההתמחות שלו היא להסתער על אויביו וכמעט שלא לבלות במחסה. זה הופך את המשחק להרבה יותר אינטנסיבי ומעניין בעיניי, ולכן מומלץ בחום. אחד השינויים הבודדים בקרבות הוא שנוספו הפעם מספר אלמנטים טקטיים יותר, כמו גנרטורים שמזינים את המגינים של האויבים שלכם ועליכם להרוס אותם כדי שיהיה לכם סיכוי, או מהנדסים שבונים turrets, וכדאי להרוג אותם לפני שהם בונים עוד כאלה.

אלמנט חדש ומוצלח נוסף הוא עניין המשקל. ככל שתשאו פחות כלי נשק זמן הטעינה של הכוחות שלכם ירד, ולהפך. כך, Vanguard כמוני שמשתמש כמעט אך ורק ב-Shotgun יכול להגיע למצב שהוא מסתער על אויבים בזה אחר זה, כמעט ללא הפסקה, וזה ממש כיף. אם כן, הייתי מגדיר את המשחקיות ב-Mass Effect 3 כמהנה, עם שינויים מעטים אך מוצלחים.

אך לא על כך התכנסנו לדבר היום. Mass Effect 3 הוא סופה ושיאה של סדרת משחקים אדירה לא בגלל מנגנון משחקיות כזה או אחר, אלא בגלל הסיפור שלו. אם עוד לא נכנסתם לתוכו, אתם פשוט חייבים להתחיל (אבל תתחילו מ-Mass Effect 1, כן?). מעולם לא נשאבתי כל כך לעולם וירטואלי, ומעולם לא חיבבתי כל כך אנשים מפוקסלים. זהו משחק שעושה הכל נכון. חוץ מהסוף. (המשך יבוא. אולי).