לא ברור לי למה אני מחבב כל כך את I Am Alive. אם אני מנסה לשפוט כל קריטריון שלו בנפרד, הוא עושה ממש המון דברים לא בסדר. הכוונות שלו טובות, אבל הביצוע מקרטע. אם אני רוצה לסכם את הדעה שלי עליו, אפשר לעשות את זה בצורה הזאת: אני לא זוכר אף משחק שבו כל כך הרבה פעמים זרקתי את הגיימפאד בתסכול, נשבע לעצמי שאני לא הולך לשחק בו שוב אי-פעם, ואז מרים את הגיימפאד מחדש שוב וחוזר לסיבוב נוסף.

I Am Alive מתרחש שנה לאחר “האירוע” – רעידת אדמה מטורפת שהחריבה את כל ארה”ב (או את העולם – המשחק לא מגלה יותר מדי פרטים על זה), מילאה את האויר בענן אבק קטלני, מוטטה את מרבית הבניינים והפכה את בני האדם ששרדו לאוסף של פליטים שנאבקים על כל פיסת מזון ומים שהם מסוגלים למצוא. גיבור המשחק, אדם, מגיע לעיר Haventon כשנה לאחר המאורע, במטרה למצוא את אשתו והבת שלו, שלא ברור בכלל אם הן שרדו את האסון. הוא לא מוצא אותן, אבל הוא כן מוצא ברחוב ילדה קטנה ומשתעלת שזקוקה לעזרתו, ומכאן, כפי שאמרנו בפרק האחרון של גיימפוד – קורים דברים.

I Am Alive מתחלק לשני חלקים. בחלק אחד שלו, הוא סוג של Uncharted בסביבה עירונית: אתם צריכים לטפס, לקפוץ, להתלות ולהתנדנד ליעד הבא שלכם. בחלק השני שלו, הוא משחק קרבות, שבו אתם צריכים להתמודד עם כמה מהשורדים הפחות-חביבים המסתובבים ב- Haventon. אבל שני החלקים מנסים להתהדר בכמה רעיונות מקוריים שייחדו את I Am Alive ממשחק הקונסולות הטיפוסי.

קטעי הטיפוס שלכם יסבלו מנוכחותו של יריב עיקש במיוחד: מד העייפות שלכם. ככל שתעזבו את הקרקע המוצקה ליותר זמן, כך רמת העייפות שלכם תלך ותעלה – אם היא תגיע למקסימום – תפלו ותמותו. לא נעים בכלל.

קטעי הקרב משנים קצת יותר את הנוסחה המוכרת. ב- I Am Alive יהיו לכם, לאורך רוב המשחק, חרב ואקדח. מה שלא יהיה לכם זה כדורים. בעולם של I Am Alive, כדורי אקדח הם מצרך נדיר במיוחד, ולאורך החצי הראשון של המשחק אתם לא צפויים להחזיק בכל רגע נתון יותר מאחד או שניים כאלה. כמו כן, כששני אנשים תוקפים אתכם בו-זמנית, אתם לא יכולים לדקור אחד מהם עם חרב – בדרך כלל הוא יצליח לחסום אתכם למשך מספיק זמן כדי שהחבר שלו יגיע וירביץ לכם. מהסיבה הזו, אתם צריכים להשתמש במגוון טריקים מלוכלכים – התקפות פתע עם החרב שלכם, לפני שהיריבים שלכם קולטים שאתם חמושים, או איומי אקדח, מבלי באמת לירות בו, על מנת לגרום לאויבים שלכם לזוז לנקודה אחרת, שתספק לכם יתרון כלשהו.

בשביל להפוך את כל זה למותח יותר, מלבד המחסור העצום במשאבים, I Am Alive דואג לאתגר אתכם בעוד כמה דברים. בתור התחלה, ב- I Am Alive לא שמעו על הקטע הזה של הבריאות המתחדשת. אם נפצעתם ותרוצו להתחבא מאחורי קיר, הדבר היחיד שיקרה הוא שעכשיו תהיו פצועים מאחורי קיר. בשביל להתרפא תצטרכו להשתמש בערכות עזרה ראשונה, משככי הכאבים ובמזון שתמצאו ברחבי העיר – ואלה, כפי שבוודאי ניחשתם, לא נפוצים יותר מדי. כמו כן, אין ב- I Am Alive אפשרות לשמור באופן חופשי. בכל מסך יש כמה וכמה “נקודות שמירה”, אבל בשביל לחזור לנקודת השמירה האחרונה (ולא לתחילת השלב) תצטרכו לבזבז “Retry” אחד, וגם מאלה, כפי שאתם יכולים לנחש, אין ממש הרבה (ברמת הקושי הנמוכה יותר אתם מבטיחים לעצמכם שלוש נסיונות חוזרים לפחות בכל שלב, וברמת הקושי הגבוהה יותר – גם זה לא ממש בטוח).

המפתחים של I Am Alive כנראה חשבו שזה יהפוך אותו ליותר מותח, לא כמו המשחקים החדשים האלה, למפונקים, שמחזיקים לשחקנים את היד! I Am Alive הוא משחק “כמו פעם”! קשה! מאתגר! עם השלכות אמיתיות לכל כשלון וטעות שתעשו! כמו שגיימרים אמיתיים מחפשים!

וזו הסיבה שנטשתי אותו שוב ושוב בתסכול.

אי אפשר פשוט לזרוק הצידה שנים של נסיון בעיצוב משחקים. יש סיבה שאף אחד לא עושה את הדברים האלה היום. כשאתם מסרסים את מנגנון השמירה של המשחק שלכם, אתם לא הופכים אותו לקשה יותר – אתם הופכים אותו למתסכל יותר. כשאתם גורמים לשחקן ליפול בכל פעם שהוא מתמהמה כמה שניות בגובה רב, אתם לא הופכים את המשחק למעניין יותר – בכל מקרה יש רק דרך אחת לעבור את כל המכשולים שבדרככם, והיא ברורה לחלוטין בתוך מספר שניות – אתם פשוט תצטרכו לנסות אותה שוב ושוב (כשבכל כשלון, ייתכן שתצטרכו לחזור על רבע שעה של משחק שוב, כן?). והקרבות… הו, הקרבות. הם מעניינים מאוד, אבל אף קרב לא מעניין בפעם השביעית שחוזרים עליו, חוזרים במדויק על אותם הצעדים שגיליתם בפעם השנייה שניסיתם את השלב (מתקפת פתע על בריון #1, יריה בראש של בריון #2, מהר לרוץ ולהרים לו את האקדח, לכוון על בריון #3…).

לבעיות הללו מצטרפת שורה של פאשלות טכניות. וכשאני אומר “פאשלות טכניות” אני מתכוון לזה ש- I Am Alive נראה מכוער ממש. פלטת הצבעים שלו כוללת בעיקר חום ואפור, האבק שמכסה את העיר מונע מכם לראות אותה יותר מכמה מטרים קדימה בכל פעם, ובתנאים האלה יוצרי המשחק קיוו כנראה שלא תשימו לב שהטקסטורות של המשחק הן די מחורבנות. אבל שמים לב. וזה שהשפתיים של הדמויות לא מתאימות בכלל למה שהן אומרות לא מוסיף למשחק הרבה נקודות.

החידה הגדולה היא, בסופו של דבר, למה, אם אני מתלונן כל כך הרבה, שיחקתי במשחק עד הסוף. אני לא מהז’אנר המזוכיסטי. כשמשחקים מתסכלים אותי אני זורק אותם יותר מהר מטישו משומש. מה שמטורף בעיני הוא שלמרות ש- I Am Alive תסכל אותי כמו שאף משחק לא תסכל אותי כבר הרבה זמן, עדיין הרעיונות שלו מעניינים מספיק בשביל למשוך אותי לשחק בו שוב ושוב, והעולם שהוא מצליח לבנות בין כל הכשלים המכניים שלו הוא די מרתק. הוא דוחף לפרצוף שלכם את הרשע הטהור שעלול לפרוץ בכל בנאדם ש”רק רוצה לשרוד”, עם סיפורים מזעזעים של ביזה, אונס וקניבליזם. לא בדיוק המקום שתרצו לצאת אליו בחופשת הקיץ שלכם, אבל כשאתם מסיירים ברחבי העיר ומרכיבים בראש שלכם את הסיפור של “מה בדיוק קרה פה”, זה מעניין, וגורם לכם להרהר.

בשורה התחתונה, אני חושב ש- I Am Alive היה שווה את המחיר הלא-יקר שלו (15$ ב- XBLA). אבל לפני שאתם ניגשים אליו, תזכרו שהוא משחק בעייתי ומתסכל לפרקים, קחו נשימה עמוקה, חרקו שיניים, ואז נסו להנות. רוב הסיכויים שתצליחו, אבל לעזאזל, הוא לא הולך לעשות לכם חיים קלים בדרך.