אוהבים להרוג זומבים? בטח שאתם אוהבים. עכשיו דמיינו שאתם הורגים זומבים בעזרת מעודדת מתלהבת בת 18 עם מסור חשמלי צבעוני. עדיין לא מתלהבים? דמיינו שברקע מתנגן “Hey Mickey”. זו בערך התמצית של חוויית המשחק ב-Lollipop Chainsaw.

בקצת יותר פירוט: ג’ולייט סטארלינג היא נערה בת 18 מעיירה אמריקאית סטנדרטית, מעודדת של קבוצת הפוטבול של התיכון שלה וחברה של אחד השחקנים. היא מגיעה לבית הספר ביום ההולדת שלה ומגלה שרוב חבריה ללימודים הפכו לזומבים. אז היא עושה מה שכל מתבגרת ממוצעת הייתה עושה במצב כזה: שולפת מסור חשמלי ורוד מהתיק ומתחילה לערוף ראשים.

מכאן הסיפור רק נהיה יותר הזוי. למשל, כשניק (החבר של ג’ולייט) ננשך על ידי זומבי בניסיון להגן עליה, היא צריכה לכרות לו את הראש כדי להגן עליו, תוך ביצוע איזשהו קסם שהופך אותו לכל צורך מעשי לראש כרות מדבר. עם עניבה. שתלוי לה על החגורה. מעט מאוחר יותר מסתבר שג’ולייט מגיעה ממשפחה של ציידי זומבים, הזקן היפני שמכין את הסושי בקפיטריה של בית הספר הוא הסנסיי שלה, והזומבים זומנו ע”י תלמיד אחר, חנון גותי אנטיסוציאלי שרוצה להתנקם בכל התלמידים ה”מקובלים” שלא התייחסו אליו.

Suda51, היוצר של המשחק, מתמחה במשחקים מטורפים וייחודיים (למשל No More Heroes) והמגע שלו בהחלט מורגש כאן. הסיפור לא מתוחכם במיוחד (וגם לא מנסה להיות), וכל אחת ואחת מהדמויות היא סטריאוטיפ קיצוני, אבל זה פשוט עובד. ג’ולייט היא דפוקה, קופצנית, לא מאוד חכמה, ומתלהבת ממש מדברים מוזרים, וזה משתלב מצוין באווירה, כשברקע הראש של ניק מספק קצת איזון לשטויות שהיא פולטת. “What the dick?”, מכריזה ג’ולייט כשקורה איזה משהו מוזר, וכשניק שואל אותה מה זה אומר לעזאזל היא עונה בלי לחשוב, “אה, זה ביטוי חדש שהמצאתי. נכון זה מוצלח?”

הכל נורא over-the-top, מצועצע ובהרבה מקרים מאוד מיני, אבל באותו זמן אירוני ובבירור מודע לעצמו. בסופו של דבר, למרות השטחיות, הקיצוניות וכמה בדיחות שחוזרת עד מוות, המשחק מאוד משעשע ומפתיע והחוויה היא טריפית ומגניבה. הפסקול המשובח מאוד מתאים ומקפיץ, כל סגנון הלחימה של ג’ולייט מורכב מריקודים ואקרובטיקה והכל זורם מאוד יפה ומביא לתוצר סופי שהוא פשוט כיף.

הקוראים חדי האבחנה בטח שמו לב שעוד לא אמרתי מילה על הגיימפליי. ובכן, אין מה לעשות, זה ידוע שגיימפליי הוא לא הצד החזק של Suda51. המשחק הוא Hack&Slash סטנדרטי למדי, עם קרבות רפטטיביים ולא קשים במיוחד, מצלמה מעצבנת ודווקא מאוד קשה, ורשימה יפה של קומבואים ומהלכים מיוחדים שאף אחד לא טרח לאזן. אבל בעוד שהקרבות לא מיוחדים בשום מובן, הם בהחלט פונקציונליים, וכפי שהזכרתי החינניות של ג’ולייט והשילוב של מהלכי עידוד וריקוד בקרב מוסיפים המון. (למשל, בתור התחמקות אפשר לעשות קפיצת-חמור מעל זומבי. בכמה מקומות יצא לכם לראות משהו כזה?)

חוץ מקרבות יש לא מעט quick time events (שדווקא עשויים בצורה יחסית טובה), קצת collectibles שמוחבאים ממש גרוע וקל מאוד למצוא אותם, כמה minigames שחלקם חביבים מאוד (בעיקר משחקוני הרטרו בפרק שמתרחש רובו בתוך ארקייד) וחלקם מיותרים לחלוטין, וכמובן, בוסים. הבוסים הם מין אלי-רוק רשעים, ולכל אחד מהם יש את הסגנון שלו, כולל לבוש, במה מועדפת וסגנון מוזיקלי (כולל שיר אישי שנכתב במיוחד לכל בוס). חלקם קלים מדי או קצת מציקים, אבל כולם מעניינים וייחודיים ובהחלט עושים את העבודה של להוסיף עניין וגיוון למשחק.

בסופו של דבר, למרות כל החסרונות והבעיות, זה משחק מאוד כיפי ומיוחד. הייתי אפילו שוקל להמליץ לקנות אותו במחיר מלא למי שמעוניין בחוויה ייחודית, אם הוא לא היה בנוסף לכל זה גם ממש קצר – אני אישית סיימתי אותו בפחות מ-10 שעות, לפי ההערכה שלי. אבל אם אתם יכולים להשיג אותו במחיר זול יותר (או למשל מהספרייה של גיימפאד, שאליה יגיע בקרוב העותק שלי), זה דווקא יתרון: המשחק נגמר לפני שההומור המטופש נמאס ולפני שהגיימפליי הקצת-רפטטיבי מתחיל באמת להציק. ובשורה התחתונה, אין ספק שהחוויה של להרוג זומבים על רקע Hey Mickey היא כיף טהור שאף משחק אחר לא יספק לכם.